הבלוג של צילום בעם דליה אמוץ

מילים – נילי ממן

" השדה מתרחק לאופק ואין מי שיעצור בעדו, להוציא את הריקנות. ה'ריק' הוא גם הפיתוי ללכת עד קצהו. הוא שואב, הוא מסקרן, הוא מותיר תקווה. אבל אין קצה ואין היכן להיסתר מפני האור המסנוור שבא ממנו לעיניים. זהו בקיצור הסיפור של "המראה הריק". על צילום הדברים-הבקושי-קיימים, שהעין לא טורחת עליהם יותר מכהרף-עין בעת הנסיעה המשטחת אותם עד היותם מקומות ריקים שחולפים על פניהם. בלי אקשן. בלי כלום. האור והשקט של האדמה. הכאב על האין בעיניים."    דליה אמוץ.

נולדה בשנת 1938 בקיבוץ גן שמואל. ונפטרה בשנת 1994.

אמוץ החלה להציג את עבודותיה בגיל 35, היא יצרה עד גיל 47. במהלך 12 שנים של יצירה, היא הפיקה שלוש סדרות גדולות עיקריות: האחת תצלומים של העיר ירושלים, שקבוצו באלבום "ירושלים בשחור לבן – קרע זכרון", לצד רשימות של איראל הירשפלד; סדרת צילומים שצולמה בגדה המערבית בשנות השבעים, אחרי מלחמת ששת בהימים, סדרה שהתבוננה במראות פלסטיניים כפריים, מנקודת מבט רומנטית' וסדרת השדות, שצילמה בשנות השמונים, שזו הסדרה שהפכה למה שמסמל את אמוץ, המבט שמאפיין אותה.

אמוץ יוצאת אל השדות הפתוחים ומישירה מבט אל השמש היוקדת, היא לא מנסה לעמעם את אורה, אלא מנהלת איתה סוג של קרב ראש בראש. השמש שחורכת את הנוף, מפרקת ומרכיבה אותו מחדש. צילומי הנוף שלה הושפעו מצלמי הנוף הרומנטיים, בציור ובצילום, שהנציחו את הנוף בהאדרה, הערצה, עוצמות הטבע מול האדם, אבל ההתבוננות של אמוץ מחזירה מלחמה שערה, היא מפסלת אותו מחדש, משתמשת בו לצרכיה, מתבוננת בו ברגישות רבה. הכפרים, הדרכים, הקוצים והעלים, צרובים ומסנוורים, שחורים כמו פחם, וגם "בורות של אור", כפי שקראה לזה המשוררת ליאת קפלן.

אמוץ צילמה במצלמת לינהוף כבדה ומסורבלת, שמחייבת שימוש בחצובה ובמדידת אור מדוייקת. בניגוד לצילום ש"תופס את הרגע", אמוץ התבוננה לעומק בנוף שמולה, היא הנציחה והקפיאה רגעים שהיו תוצאה של תהליך ארוך ומעמיק, שהחל בהתבוננות, דרך הצילום והמשיך בעבודה בחדר החושך.

"הצילום", לפי אמוץ, " מתבונן במציאות בעין עצלה", בצילומיה יש שאיפה לחפש משמעות מאחורי הדימוי, מתחת לנוף. כתמי האור שיוצרת אמוץ, ממציאים אלמנט חדש של כוחות טבע, כוח טבע שהוא תוצר של טכנולוגיות של עבודות הצלם. הצילומים של אמוץ אינם תיאור של מקום, אלא היווצרות של מקום חדש – הם צילומים שהולכים נגד הצילום; המראות אינם מזוהים, התאורה בעייתית, הצבעוניות לא נכונה, ומאידך הם בלב ליבם ההוויה של הצילום, כי הם מציעים לצופה משהו אחר, מקום אחר, תוך שימוש באפשרויות הטכניות, תוך מתיחת גבולות ה"טעות" והאפשרי.