Jump to Content Jump to footer

הבלוג של צילום בעם אנרי קרטיה ברסון – הרגע המכריע


נשים בוכות על רקע שחור


מילים: דן בר דוב


אנרי קרטיה ברסון – תפיסת הרגע וקומפוזיציה מושלמת

נראה שהדבר איתו מזוהה ביותר אנרי קרטייה ברסון הוא המונח "הרגע המכריע". את המונח עצמו טבע דיק סיימון, אשר הוציא לאור את המהדורה האנגלית לספרו של קרטיה-ברסון "Images à la sauvette". סיימון נתן לספר את השם "The Decisive Moment", הרגע המכריע.


צילום איננו כמו ציור", תיאר קרטייה-ברסון את פעולתו של הצלם בראיון בעיתון "וושינגטון פוסט". "כאשר אתה מצלם מתקיימת לשנייה פעולה יצירתית. העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזציה או ביטוי רגשי אותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הוא הרגע בו נדרש הצלם ליצירתיות".


קרטיה ברסון האמין שבכל אפיזודה בחיים קיים הרגע שבו כל האלמנטים מסתדרים בגאומטריה בעלת משמעות, בדפוס שמספר את כל מה שצריך לספר על אותה אפיזודה. הצילום, כתב קרטייה ברסון, "הוא בעת ובעונה אחת לכידתה של עובדה בשבריר שנייה והארגון הקפדני של הצורות שהעין תופסת, שנותן לעובדה הזאת חזות ומשמעות". החשיבות שייחס לצורה היתה קשורה באופן עמוק לאהבתו הראשונה – ציור ורישום – שאליהם שב בשלב מאוחר יותר של חייו, כשנטש את צילום העיתונות. זאת היתה גם מסורת משפחתית. אבי סבו היה אמן, ואחד מדודיו היה צייר מוכשר ונחשב.


גברים משתינים ליד חומה


איש רוכה על אופניים


מציור לצילום

אנרי קרטיה ברסון נולד סמוך לפריז, בן בכור מחמישה ילדים,להורים אמידים- אם עקרת בית, ואב תעשיין טקסטיל (פעם היה הלוגו של קרטייה-ברסון טבוע על כל סל-תפירה צרפתי). חוסר רצונו להשתלב בעסקים המשפחתיים ופרישתו מבית הספר, "דחפו" את ברסון אל עולם הציור, והוא החל בלימודי ציור עם בן דודו, עם האמן הקוביסטי אנדרה לוט (Andre Lhot) ועם צייר הדיוקנאות ז'אק אמיל בלאנש (Jacques Emile Blanche). באותה תקופה, כלל מעגל חבריו אמנים סורייאליסטים אשר דגלו בהעלאת תת-המודע לעבודותיהם ובעבודה אינטואיטיבית. בשנות ה 20 למד ברסון באוניברסיטת קיימברדג' אמנות (אנגלית) וספרות. בתקופת שירותו הצבאי החל ברסון לצלם בזמנו הפנוי. הוא קרא לפעולת הצילום "דרך מהירה לציור אינטואיטיבי".


פורטרט של אישה שחורה


כביסה תלוייה


מסעות

בעקבות סופרים כמו אנדרה ז'יד ( "מסע בקונגו" ו"בחזרה מצ'אד",זכה בפרס נובל ב- 1947), לואי פרדינאן סלין ( "מסע אל קצה הלילה" ) וספרו של ג'וזף קונרד "לב המאפליה" נסע קרטייה-ברסון ב-1931 למערב אפריקה בחיפוש אחר הרפתקאות, אך עקב מחלה נאלץ להפסיק את מסעו. במהלך תקופת מחלתו בחוף השנהב, קיבל ברסון השראה להתחלת צילומיו, לאחר שראה את הצילום של מרטין מונקסי "נערים שחורים על גדת אגם טנגנייקה", ברסון אמר על תצלום זה: "אני מוכרח לומר שזה היה התצלום אשר עורר אצלי את הניצוץ אשר הדליק אחר כך את הזיקוקים. לא יכולתי להאמין שדבר כזה יכול להתפס בעדשת המצלמה".


גרנד ליאונה


ילדים משחקים


עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 הצטרף ברסון ליחידת הצילום וההסרטה של הצבא הצרפתי. ביוני 1940 נפל ברסון בשבי הגרמני והוחזק בו קרוב לשלוש שנים, בניסיונו השלישי הצליח לברוח והצטרף למחתרת הצרפתית. לברסון היה גם רומן קצר עם תעשיית הקולנוע .הוא עבד כעוזר במאי של ז'אן רנואר (בנו של הצייר האימפרסיוניסטי אוגוסט רנואר) באמצע שנות השלושים וב- 1945 אף ביים סרט דוקומנטרי על הפליטים הצרפתיים השבים למולדתם אחרי המלחמה.



במהלך עבודתו העיתונאית פגש ברסון את הצלמים רוברט קאפה, דיוויד סימור וג'ורג' רודג'ר ואיתם (בסיוע כספי משפחתו האמידה) ייסד ב- 1947 את סוכנות הצילום מאגנום שהפכה במהלך השנים לאחת מסוכניות הצילום המובילות בעולם, בראסון שימש בשנים 1956-1966 כנשיא הסוכנות.



מלחמה


אישה שוכבת בין הריסות של מלחמה


זבוב על הקיר

ב-1932 קנה ברסון נצלמת לייקה 35 מ"מ, שהיתה לבת לווייתו הבלתי נפרדת. הוא השתמש בעדשת 50 מ"מ ולעתים בעדשה של 90 מ"מ, וזה הכל: בלי חצובה, בלי פלאש, רפלקטורים או כל עזר אחד. וכמובן בלי לחתוך את התמונה: זאת היתה אחת המטרות של סוכנות הצילום המפורסמת "מאגנום", להבטיח את זכותו של הצלם על הדימוי כפי שיצר אותו. הוא דאג תמיד שהלייקה תהיה נסתרת ככל האפשר. את החלקים המבריקים כיסה בסרט שחור; לפעמים החביא את המצלמה כולה מאחורי מטפחת. גם את הצלם הוא ניסה להעלים ככל האפשר. הצילום, אמר, הוא "מקצוע נפלא כל עוד הוא נותר צנוע".


ברסון האמין באי-התבלטות כדרך לתפוס צילומים שאינם "מבוימים", זה איפשר לו לכבד את מושא צילומיו ובה בעת להשיג דימויים טבעיים ואפילו חושפניים. הגישה הלא מתבלטת הזו אפשרה לו גם לצלם (ולשמור) תצלומים מלווייתו של גנדי שנרצח. הצילומים של המגזין LIFE מהאירוע הוחרמו על ידי מעריצי גנדי שראו בפעולותיה חילול כבוד המת. ברסון דימה את גישתו ל "זבוב על הקיר". בספרו "הרגע המכריע" כתב "אנו מגיעים כפולשים, לפיכך חיוני הדבר שניגש לנושא על קצות אצבעותינו, בלי דחיפות ובלי מרפקים ". ככזה הוא התנגד נמרצות לשימוש בתאורה מלאכותית שלטעמו רק מגבירה את הפולשניות). ברסון עצמו שנא להצטלם ושמר בקנאות על פרטיותו. מספרים שכאשר קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד בשנת 1975 ,החזיק ברסון עיתון על מנת להסתיר את פניו ולמנוע את צילומו.


זוג מחובק ברכבת


הרגע המכריע בצילום

"הרגע המכריע" מקושר יותר מכל עם מה שניתן לכנות "תמונת הדגל" של קרטייה-ברסון שצולמה ב 1932 סמוך לתחנת הרכבת סנט-לאזאר בפריס. תמונה המקפיאה אדם פוסע שבריר שניה לפני שרגלו דורכת בתוך שלולית ענק. עבור ברסון "הרגע המכריע" היה יותר מאשר רק להקפיא את הפעולה. כמי שגדל וחונך על ברכי מיטב מסורת האמנות הצרפתית הקלאסית הוא התעקש שקומפוזיציה גיאומטרית היא חיונית מאין כמוה. קרטיה ברסון הגדיר את האסטתיקה שלו במילים "ההכרה הבו-זמנית ,בשבריר השנייה במשמעות אירוע ,כמו גם בארגון מדויק של צורות". הוא האמין שאת הקומפוזיציה יש ליצור בעינית ולא בחדר החושך ואת מרבית תמונותיו הדפיס ללא כל חיתוך או מניפולציה כלשהי בחדר-החושך.


איש קופץ מעל שלולית גדולה


איש בכלא מוציא יד ורגל מבעד לסורגים


הומאניות

מאפיין נוסף של אישיותו ועבודתו היא ההומאניות והחמלה. ובתצלומיו ניכרים חום, עניין, אמפטיה ולעיתים הומור. ההומניות שלו הגיעה הרבה מעבר לכבוד שרחש לנושאי צילומיו, הוא ראה בעבודתו דרך לשרת את קהלו. בתחילת שנות החמישים עם התגברות המרוץ לחימוש גרעיני הוא אפיין את תפקידו במילים הבאות: "הדבר החשוב ביחסינו עם העיתונות הוא שהיא מספקת לנו את האפשרות להיות בקשר הדוק עם אירועי החיים. הדבר המספק ביותר לצלם הם אינם ההכרה, ההצלחה וכד', זו העובדה שמה שאתה אומר עשוי להיות בעל משמעות לאנשים אחרים".


ההומאניות שלו נעוצה במצפון חברתי מפותח, בשנותיו הראשונות כצלם חש חובה ושליחות לתעד נושאים כמו השפל הכלכלי, עליית הנאצים לשלטון ולכך מצטרפת גם פעילותו במפלגות שמאל. צילומיו של ברסון נשאו אותו לכל קצוות תבל – סין, ארה"ב, ברה"מ, קנדה, מקסיקו, הודו, יפן ועוד. בשנת 1966 עזב את סוכנות "מאגנום" וחזר לאהבתו הראשונה,הציור.
בתחילת שנות ה -70, הפסיק ברסון לצלם כמעט לחלוטין,להוציא פורטרטים פרטיים ספורים, ובשנת 1975 הציג את תערוכת הציורים הראשונה שלו בגלריה בניו יורק. ברסון מת בשנת 2004 בגיל 95 ונקבר בצרפת מולדתו. אשתו מרטין ובתו מלאני הקימו לזכרו את קרן הנרי קרטיה ברסון לשימור מורשתו.


קיר עם ציור של היטלר


אנשים על גדות נהר


שוק


ילד ונשים מבוגרות משוחחים


ילדים משחקים, ילדה רוקדת