קורס צילום – החיישן הדיגיטלי


עמרי אדר

בעשור האחרון ראינו שינוי גדול מאוד בטכנולוגיה המשמשת אותנו בעולם הצילום. חווינו מעבר מהעולם הכמעט מאגי של צילום נגטיבים, עירבוב כימיקלים, ריחות עזים ורגעי חרדה בעת פתיחת מיכל הפיתוח שמא נהרס הסרט, לעולם שמאוכלס בצגי מחשב, כרטיסי זיכרון וקהילה כלל עולמית איתה ניתן לחלוק מידע ותמונות.

ההתפתחויות הטכנולגיות של המצלמות הדיגיטאליות בשנים האחרונות הציבו אותן כתחרות קשה לצילום האנלוגי המסורתי ואכן, בבוא הזמן הפך הצילום הדיגיטאלי לטכנולוגיה השולטת ברוב האספקטים של הצילום כיום. מצלמות דיגיטאליות נכנסו לתודעה בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

מצלמות כגון סדרת ה-DCS של קודאק, מצלמת הרפלקס הדיגיטאלית הראשונה שאפשר היה להשתמש בה לצילום מקצועי, דרך הניקון 1D, המצלמה הראשונה שתוכננה מראש כמצלמה דיגיטאלית ולא הותאמה מגוף של מצלמת פילם, ועד הקנון D300 EOS, המצלמה הראשונה שמחירה ירד מתחת ל-1000 דולר ואיפשרה גישה לצילום דיגיטאלי לקהל רחב יחסית.

אז מהם המרכיבים של מצלמה דיגיטאלית מודרנית ? המצלמות הדיגיטאליות מהדורות הראשונים היו בנויות על בסיס מצלמות פילם, כמו הקודאק 100-DCS שהייתה מבוססת על מצלמת ניקון 3-F ושמרה את התמונות על כונן חיצוני שהיה מחובר למצלמה מכיוון שעדיין לא היו כרטיסי זיכרון.

כיום המצלמות מתוכננות מראש כמצלמות דיגיטאליות, אנו כמשתמשים נהנים מתפעול נוח ופשוט יחסית אך עדיין עיצובן הבסיסי של מצלמות לא השתנה, תצורת מצלמת הריפלקס היא השולטת בשוק הצילום המקצועי. הדבר שכן השתנה היא השיטה בה אנו יוצרים את התמונה, עברנו מסרט צילום המבוסס על הלידי כסף לחיישן אלקטרוני המובסס על סיליקון.

אנו נעסוק בחיישן מסוג CMOS חיישן זה הוא הנפוץ בדגמי המצלמות הפופולריות.

חיישני תמונה אלקטרוניים מבוססים על פיזיקת המצב המוצק. החיישן בנוי ממוליך למחצה המורכב מסיליקון שעבר תהליך מיוחד. החיישן למעשה מחולק להרבה פוטו-דיודות – אותה פוטו-דיודה מוכרת יותר בשם פיקסל. פוטו-דיודות או פיקסלים רגישים לאור ומסוגלים לתרגם אור הנופל עליהם לזרם חשמלי, תופעה זו מוכרת גם כאפקט הפוטואלקטרי.

חיישן במצלמה דיגיטלית

זה הבסיס ליצירת התמונה. אור עובר דרך עדשת המצלמה אשר מרכזת אותו על החיישן, הפיקסלים מגיבים לאור הנופל עליהם ויוצרים מטען חשמלי לפי כמות האור שהגיעה אליהם, וכך נוצרות רמות בהירות שונות.

כיצד נוצרים הצבעים בצילום דיגיטאלי?

החיישן בבסיסו הוא עיוור צבעים, הוא מסוגל להמיר את האור הנופל עליו למטען חשמלי אך הוא אינו מסוגל לזהות מה הוא צבעו של האור. על מנת לזהות את צבע האור, רוב המצלמות עושות שימוש במערך של פילטרים צבעוניים. המערך הנפוץ ביותר נקרא מערך באייר (BAYER) על שם ברוס באייר, מי שהמציא את המערך כשעבד בחברת קודאק.

מערך באייר מורכב מרשת של פילטרים צבעוניים, כל פילטר כזה יושב בדיוק מעל פיקסל כך שהפיקסל מקבל למעשה אור בצבע בודד (פילטר צבעוני הוא שקוף למחצה ומעביר אור רק בצבעו שלו). מערך באייר מורכב מפילטרים בצבע אדום, כחול וירוק. השילובים השונים של הצבעים הללו מאפשרים יצירת צבעים מורכבים כמו צהוב, סגול וכו'.

מערך הפילטרים מורכב מ-25% פילטרים אדומים, 25% פילטרים כחולים ו-50% פילטרים ירוקים, הסיבה לכך שישנם יותר פילטרים ירוקים נעוצה בעובדה שהעין האנושית רגישה יותר לצבע הזה. למעשה, היא רגישה פי שתיים לירוק מאשר לאדום או כחול.

אז אם כל פיקסל רואה רק צבע אחד, יש לנו תמונה מלאה חורים! אומנם יש לנו מידע בכל פיקסל אך הוא מכיל רק שליש מהמידע הנחוץ לתמונה הסופית. להשלמת אותם חוסרים מתבצע תהליך אינטרפולציה (demosaicing) אשר מתבסס על הידע שנאסף בפיקסלים השכנים ומשחזר את הצבע והבהירות לכל שלושת הצבעים בכל פיקסל.

דוגמה של מערך באייר

  מכיוון שלא כל שטח הפיקסל רגיש לאור, עושים שימוש בעדשות בשביל לרכז את האור על האיזור הרגיש וכך פחות אור "מתבזבז" ויעילות החיישן עולה. עדשות אלו הן עדשות מיניאטוריות (micro lenses), הנחוצות מכיוון שלא כל שטח הפיקסל רגיש לאור, חלקו מוקדש לרכיבים הקשורים להגברת האות ולפעולת החיישן.

פילטר אינפרה אדום משלוב ברוב המצלמות, משום שהעין האנושית לא רואה קרינה אינפרה אדומה אך החיישן רגיש אליה. לכן, בשביל לקבל תוצאות שמחקות את הראיה האנושית בצורה הקרובה ביותר, רוב היצרנים מסננים את הקרינה האינפרה אדומה ולא מאפשרים לה להגיע לחיישן ולהשפיע על התמונה הסופית.

תרשים של פילטרים צבעוניים בחיישן

הגענו לשכבה האחרונה מסנן ה-PASS LOW (הוא נקרא גם מסנן ALIASNIG ANTI). מסננים מסוג נמצאים באופן כמעט גורף במצלמות DSLR ומצלמות קומפקטיות אך נעדרים באופן כמעט מוחלט ממצלמות דיגיטאליות בפורמט בינוני. מטרת הפילטר הזה היא למנוע תופעות ALIASING – עיוותים היכולים לפגוע באיכות התמונה הסופית והם מתרחשים כאשר אנו מצלמים תמונה בה יש פרטים שהם כל כך קטנים ועדינים שאין החיישן מסוגל לדגום אותם.

תופעה זו אינה שמורה רק לחיישנים. זו תופעה פיזיקלית ואפילו העין האנושית סובלת מעיוותים אלו. רוצים לנסות?

אתם זקוקים לשתי רשתות של חלון, כמו אלו המגנות עלינו מפני מזמזמים ועוקצים בלילות הקיץ. שימו את שתי הרשתות אחת לפני השנייה ותסובבו אחת מהן ביחס לשנייה. ההצלבה של שתי הרשתות תיצור פרטים כל כך קטנים שהעין לא תוכל להפריד אותם ובמקום זה תראו דוגמאות שלא קיימות באמת ברשת.

אז איפה רואים ALIASING בצילום? אחת התופעות הנפוצות היא מוארה (MOIRE) – הופעה של דוגמאות בתמונה שלא קיימות במציאות. למעשה, החיישן לא מצליח לראות מה באמת נמצא באיזור הזה בתמונה והוא יוצר, יש מאין, דוגמאות חדשות.

מוארה ציבעוני

בדוגמה הזו ניתן לראות דוגמה צבעונית שהופיעה בצילום במצלמת פורמט בינוני דיגיטאלי, מצלמה זו היא ללא פילטר LOW PASS ולכן רגישה מאוד לסוג זה של אבורציות. למעשה, כל אותן נקודות צבעוניות לא היו קיימות במציאות על צלע הקירור של מעבד המחשב המצולם, הן תוצאה של חוסר יכולתו של החיישן ליצור את הטקסטורה העדינה של המתכת.

פילטר ה-LOW PASS עובד על ידי טשטוש הפרטים הקטנים שבתמונה וכך הם למעשה לא מגיעים לחיישן כלל. טשטוש זה אומנם עוזר למנוע תופעות מוארה אך הוא פוגע בחדות התמונה, זו הסיבה שמצלמות פורמט בינוני שהן בעלות האיכויות הטכניות הגבוהות ביותר כיום לא משתמשות בו, על מנת לשמור על החדות הגבוהה ביותר.

לאחר שהאור עבר את כל המרכיבים הללו ונקלט בחיישן נוצר לנו מידע חשמלי אנלוגי, מידע זו עובר לממיר A/D (אנלוגי דיגיטאלי) ואנו מקבלים מידע דיגטאלי איתו אפשר לעבוד כקבצי מחשב המוכרים לנו.

זהו קורס צילום קצר ובסיסי על הרכיבים העיקריים המרכיבים את החיישן. ישנם עוד תהליכים רבים שקורים בעיקר תחום עיבוד האותות אבל זה לפעם הבאה.



הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • מאמר על חשיפה בצילום

    
    אור-וחשיפה-בצילום
    
    
    חשיפה בצילום היא אחד הפרמטרים החשובים בצילום, אם לא החשוב שבהם. זהו אחד מנושאי הלימוד החשובים בקורס צילום, כמות לא נכונה של אור תפגע באיכות של הצילום. צילום שאינו חשוף היטב לא עובר מסך כמות האור שמגיעה לחיישן היא שילוב ערכי הצמצם והתריס.כדי להכניס הרבה אור צריך לפתוח צמצם ( לדוגמה 5.6 ), ואם רוצים פחות אור צריך לסגור צמצם ( מספר גדול, לדוגמה 16 ). גם לתריס יש חוקים, מהירות תריס איטית תכניס הרבה אור, ומהירות תריס מהירה תכניס מעט אור לחיישן. בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להתאים את הערכים של הצמצם והתריס לכמות האור שיש במקום שאנו מצלמים בו.
    
    
    

    חשיפה באופציות חצי אוטומטיות – עדיפות צמצם ועדיפות תריס

    בואו נתחיל בשיטה הקלה יותר. באופציות החצי אוטומטיות שמאפשרות לנו המצלמה אין לנו בעיה, מד האור שבמצלמה דואג שכמות האור שתגיע לחיישן תמיד תהיה נכונה. למשל באופצייה של עדיפות צמצם ( AV בקנון ו A בניקון ) הצלם קובע את קוטר הצמצם ואילו המצלמה קובעת את מהירות התריס בהתאם לערכי צמצם שנקבעו ובהתאם לכמות האור במקום. בעדיפות התריס ( TV בקנון, S בניקון) זה בדיוק להיפך, הצלם קובע את מהירות התריס והמצלמה מתאימה את קוטר הצמצם למהירות שהגדרנו. בשתי האופציות, אם משנים את אחד הפרמטרים, הפרמטר השני משתנה בהתאם. לדוגמה אם סגרנו צמצם וע"י כך קיזזנו את כמות האור המצלמה תדאג לפצות על כך במעבר למהירות תריס איטית יותר.
    
    

    פיצוי ותיקון חשיפה

    קורה לפעמים, שלמרות שעובדים באופציה חצי אוטומטית הצילום יוצא בהיר או כהה מדי. כדי לתקן את החשיפה משתמשים בכפתור פיצוי / קיזוז חשיפה. אנחנו יכולים להכניס יותר אור ( אם הצילום יוצא כהה מדי ) או לקזז את כמות האור ( אם הצילום יוצא בהיר מדי ) וע"י כך לתקן את החשיפה.
    
    

    פיצוי חשיפה – איך עושים את זה?

    חפשו במצלמה את כפתור פיצוי החשיפה ( כפתור פלוס/מינוס, ראו דוגמה מספר 1 ) בעזרתו אנו משנים את ערכי הצמצם או התריס וע"י כך משנים את החשיפה. לוחצים על הכפתור ובו זמנית מסובבים את החוגה שמסומנת בדוגמה מספר 2. השינוי ייראה על הסקאלה שנמצאת במסך המצלמה. ( דוגמה  מספר 1 ). הסקאלה אשר נותנת חיווי על כמות האור שנכנס למצלמה. בדרך כלל החיווי הוא באמצע, כלומר חשיפה נכונה. במידה ואנחנו רוצים להבהיר את הצילום נדאג שהסקלה תהיה מכוונת לכיוון הפלוס, ואם נרצה להכהות את הצילום נדאג שהסקלה תהיה מכוונת למינוס. ועוד משהו קטן אבל חשוב: את הסקאלה הזאת אפשר לראות גם בעינית המצלמה.
    
    
    כפתור פיצוי חשיפה

    דוגמה מספר 1

    
    
    הדגמה לאופן שינוי החשיפה

    דוגמה מספר 2

    
    

    עבודה באופציה ידנית

    אם אתם מרגישים שאתם מתקדמים ובא לכם לשלוט במצלמה באופן מוחלט, זה הזמן לעבור לעבוד ב – manual. האופציה הידנית מאפשרת לנו לשנות את הערכים של הצמצם והתריס וע"י כך לשלוט לגמרי בחשיפה. שינוי של אחד משניהם או של שניהם ישפיע על כמות האור בצילום. הסקאלה שראינו בדוגמה מספר 1 רלוונטית גם כאן. אנחנו תמיד צריכים לדאוג שהקו הקטן יהיה באמצע ( ממש כמו בדוגמה מספר 1 ) , במידה וזה לא כך נשנה את ערכי הצמצם או את ערכי התריס עד שהוא יגיע לאמצע הסקלה, זוהי חשיפת נורמל. חשיפת נורמל זו בעצם המלצת המצלמה.
    
    עבודה ב – manual מיועדת לצלמים שאוהבים לשנות את החשיפה, לנסות בכל צילום בחשיפת over ( צילום בהיר ) או בחשיפת under ( צילום כהה ). לפעמים חשיפה שהיא כביכול טעות נותנת לנו תוצאות מעניינות יותר מאשר צילום שנעשה בחשיפת נורמל.
    
    
    תנסו לפעמים לצלם כשהסקאלה לא מכוונת לאמצע, תקבלו לפעמים תוצאות מפתיעות ומעניינות, ככה לומדים לשלוט בחשיפה. הנה כמה דוגמאות של אורית ואפרת מקורס צילום למתחילים.
    
    
    
    חשיפת נורמל

    חשיפת נורמל

    
    
    חשיפת יתר

    חשיפת over

    
    צילום: אפרת פריד, קורס צילום למתחילים, צילום בחשיפת חסר
    
    
    צילום-בחשיפת-חסר-אשר-פיסלר-קורס-צילום-בירושלים
    
    
    צילום-בחשיפת-חסר-טל-חיות--קורס-צילום-למתחילים
    
    
    


    הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • רוברט מייפלת'ורפ – האיש והאגדה

      פורטרט של רוברט מייפלת'ורפ
    
    ממש כמו ג'ים מוריסון, קורט קוביין ואלביס פרסלי גם רוברט מייפלת'ורפ הלך טרם זמנו, ב- 1989 הוא נפטר מאיידס. וממש כמו השלישייה לעיל ועוד רבים וטובים, גם מייפלת'ורפ חי על הקצה ועד הסוף המר. מייפלת'ורפ  הילד הרע של הצילום, גאון אנאלי ומדויק כמו שעון שווייצרי מצד אחד, אבל פרובוקטיבי ואקספרמינטלי מהצד השני.
    
    
    

    רוברט מייפלת'ורפ – תחילת הדרך

    מייפלת'ורפ נולד ב- 1946 בקווינס, למד רישום, ציור ופיסול בפראט ( 1963 ), מושפע ממרסל דושאן וג'וזף קורנל, רוברט התחיל להדביק, קולאז'ים, ב – 1970 רכש מצלמת פולארוייד והתחיל לפרגן לעצמו צילומים בתוך הקולאז'ים שלו. ב – 1973 כבר יש לו תערוכת יחיד ראשונה, polaroids.
    
    שנתיים לאחר מכן הוא רוכש מצלמת הסלבלד  ומתחיל לצלם פורטרטים של חברים וחברים של חברים, אמנים, מוזיקאים, סלבס וכוכבי פורנו. ב – 1967 פוגש מייפלתורפ בחורה אלמונית, פטי סמית, לפטי הוא צילם את עטיפת האלבום HORSES. אלבום שיצא ב – 1975.
    
    
    פורטרט עצמי של מייפלת'ורפ
    
    
    רוברט מייפלת'ורפ ופטי סמית
    
    
    עטיפת אלבום של פטי סמית
    
    
    

    סאדו-מאזו-ליסה-ליון

    בסוף שנות ה- 70 הוא מצלם את סצנת הסאדו מאזו של ניו – יורק,  "אני לא מחפש מילה מסוימת כמו 'מזעזע'. אני מחפש הבלתי צפוי. אני מחפש דברים שמעולם לא ראיתי לפני… הייתי בעמדה לצלם תמונות אלה. הרגשתי מחויב לעשות אותם ". ב – 1977 משתתף בדוקמנטה בקאסל ושנה לאחר מכן רוברט מילר ( גלריה ) מחתים אותו לחוזה ארוך טווח.
    
    וזה ממשיך, ב -1980 הוא פוגש את ליסה ליון, מרת עולם. התוצאה – סדרת פורטרטים, סרט וספר שנקרא lady, lisa lyon. ואז כבר יורה לכל הכיוונים  צילומי סטיל לייף של פרחים, כמובן אירוטיים, פורטרטים של כל המי ומי בסצנת האמנות, המוזיקה והקולנוע , וכמובן צילומי עירום, גברים ונשים. טכניקה עילאית ואסטתיקה לפנים.
    
    
    גלריית רוברט מילר
    
    
    פורטרט של ליסה ליון
    
    
    פרח
    
    
    

    איידס

    ב – 1986 זה בא לו בהפוכה. אבל ממש. איידס. הוא עוד מספיק להרים תערוכה בוויטני וב – 1989 הוא מת. רוברט מייפלתורפ לא עצר לשנייה, לא הפסיק לנסות, פרובוקטיבי לא לשם הפרובוקציה, יופי שאינו מתייפייף, וטכניקה של מנתח לב. קורט קוביין, אלביס פרסלי, ג'ים מוריסון ורוברט מייפלת'ורפ.
    
    אנדי וורהול
    
    
    בטן שרירית
    
    
    ריצ'ארד גיר
    
    
    סירה בים סוער
    
    
    עץ בסערה
    
    
    


    הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • OLIVIA BEE – SMELLS LIKE TEEN SPIRIT

    
    נערה שברקע שמיים
    
    
    Olivia bolles, בת 18, מפורטלנד. בגיל שמונה היא שיחקה במצלמה הדיגיטלית של אבא שלה, והקסם של הצילום תפס אותה. ולמרות שהיא נולדה אחרי השקת המצלמה הדיגיטלית הראשונה, היא מעדיפה לצלם בדרך הישנה והנוסטלגית, לטעון סרט צילום למצלמה, במקרה שלה מדובר באולימפוס OM.
    
    
    

    כמו נאן גולדין וראיין מקינלי

    המצלמה היא היומן שלה, חיה מרגע לרגע, capture the moment קוראים לזה, החברים שלה מככבים בפרויקטים שלה. היא קרובה, אינטימית, ספונטנית, היא אחת מהם. ממש כמו נאן גולדין וראיין מקינלי מהם היא מושפעת. לצד עבודות אישיות היא מצלמת גם פרויקטים מסחריים, נייק, קונברס וליוויס הם רק חלק מהלקוחות המועדפים שלה.
    
    

    משתעשעת עם הדימוי הצילומי

    הכוכב האמיתי אצלה זה הצילום עצמו, הדימוי. מפרקת, מערפלת מטשטשת, משחקת בחומר , עושה בו כבשלה, לשה את הלידי הכסף. היופי בצילומים שלה לא מעובד ומסונטז כמו בצילום הדיגיטלי. היא RAW. השפה שלה, המשחק עם החומר הצילומי, גולמי. אוליביה בי מתעסקת ביופי, ביופי הנעורים שמצטלמים היטב, ביופי של הצילום. מצליחה לייצר את הלוק הנכון, הנוסטלגי, זה שכל כך נעלם בצילום הדיגיטלי, המשובט.
    
    נער ונערה ישנים
    
    
    נער ונערה נוסעים במכונית
    
    
    נערה מנשקת נער בין עצים
    
    
    רגליים של נערה בתוך אמבטיה
    
    
    יד
    
    
    ארנב
    
    
    נער על מיטה, אדום.
    
    
    פורטרט של נער, מטושטש, שחור לבן.
    
    
    קנדומים מנופחים תלויים על חבל כביסה
    
    
    נערים נכנסים לבית דרך חלון
    
    
    נער קופץ
    
    
    נערה מצולמת מאחורה
    
    
    נערה בצהוב
    
    
    נוף סוער, שחור לבן
    
    
    


    הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • אנשי ההשראה שלנו

    טכניקה

    עבודות תלמידים

    צלמים