על העיוורון / רועי טרטקובסקי על עבודת העיוורים של שגיא שועלי


פורטרט של משה משרקי

To photograph people is seeing them as they never see themselves, by having knowledge of them they can never have. Susan Sontag

יש חוסר סימטריה בין צלמים למצולמים: הצלם/ת תמיד רואה משהו שהמצולם אינו/ה רואה. ולא סתם משהו; הצלם/ת תמיד רואה משהו במצולם/ת שהמצולם/ת אינו/ה רואה לגבי עצמו/ה. הדבר הזה הוא מבני: הוא מובנה בעצם הסיטואציה הצילומית, מעבר לזהות הספציפית של הצלם/ת או המצולם/ת, מעבר לאישיות של המעורבים, מעבר למטרת הצילום. המצולם/ת נמצא/ת בעמדה של תהייה: מה הצלם/ת תופס/ת בי בדיוק? מה היא/הוא רואה בי? איך אני נראה/ית לו/ה? במובן הזה ניתן לומר שהמצולמים הם תמיד עיוורים.

יש אנשים שמראש לא רוצים להיכנס לסיטואציה הזאת של העיוורון. הם לא מוכנים או לא מצליחים למסור עצמם בידי הצלם/ת ולוותר על השליטה שהכניסה לסיטואציה הצילומית מחייבת. הם מרגישים את חוסר הסימטריה, את העליונות שיש לצלם/ת עליהם, את הפגיעות. חלק מאלה שכן מסכימים להצטלם, עושים הרבה דברים כדי לנסות להחזיר את השליטה לעצמם. יש כאלה ששוב ושוב מבקשים מהצלם/ת לראות את הצילומים, לפעמים אפילו תוך כדי הסשן. אחרים מתעקשים מראש לקבל את זכות הווטו לפסול צילומים שהם לא אוהבים. צלמי/ות פורטרטים מכירים/ות היטב את הקשיים האלה.

פורטרט-של-דני

בסדרה הזאת, משנת 1996, מצלם שגיא שועלי בסטודיו שהקים בביתו פורטרטים של אנשים כבדי ראייה מירושלים. הפורטרטים האלה הם לא רק מרתקים בפני עצמם; הם גם מייצגים, הם פרוטוטיפיים. הם מביאים להקצנה את המצב ה"רגיל" של כל מצולם/ת, של כל פורטרט, ולא מאפשרים לנו לשכוח אותו: כל מצולם/ת הוא/היא עיוור/ת בתוך הסיטואציה של הצילום.

יש משהו מביך בהסתכלות שהפורטרטים האלה מאפשרים לנו, וזה חלק ממה שנותן להם את עוצמתם. מתי בחיים יוצא לנו להסתכל למישהו/י בעיניים, להצמיד את המבט שלנו למבט שלו/ה, לזמן ממושך כמו שפורטרט ישיר כזה מאפשר? תמיד אפשר להסתכל על מישהו/י מרחוק, בהיחבא, בלי שהם יראו אותנו. אבל אם אנחנו מסתכלים על מישהו/י באופן ממושך, בעיניים, בד"כ הוא/היא יסתכלו עלינו חזרה. הרבה פעמים זה קורה במצבים אינטימיים, אינטימיות שנוצרת מעצם החלפת המבטים: אני מסתכל/ת בך ואת/ה מסתכל/ת בי. אני רואה אותך ואת/ה רואה אותי.

פורטרט של צ'רלי, אדם כבד ראיה

אבל אדם כבד/ת ראייה או עיוור/ת הרי אינו/ה יכול/ה לגמרי להחזיר אלינו את מבטו/ה, ולכן יש תמיד ערבוב של סקרנות ואשמה בהסתכלות הזאת. כך ילדים לומדים מגיל צעיר שלא להסתכל. אנחנו לא אמורים להסתכל על נכים ברחוב, למשל, אבל העיוור/ת הרי לא י/תדע שאנחנו מסתכלים. האם בכל זאת להגניב מבט? אולי מישהו/י אחר/ת ת/יתפוס אותנו מסתכלים? אם אני מסתכל, אני מנצל את חולשתו/ה או את "לקותו/ה" לסיפוק הסקרנות שלי, והרי לקותו/ה היא מלכתחילה מה שעוררה את הסקרנות שלי.

פורטרט של אריאל, אדם כבד ראיה

פורטרט של רוני , אדם כבד ראיה

הפורטרטים האלה מאפשרים, אפילו מעודדים, את ההסתכלות האסורה הזאת. אני חש כמוזמן להסתכל ממש לתוך העיניים של כבד הראייה, לכמה זמן שאני רוצה. כשאני מסתכל על העיוור כעיוור, אני עושה בדיוק את הדבר שהוא, האדם העיוור, אינו יכול לעשות. אני רואה אותו למרות שהוא אינו יכול לראות את עצמו, או אותי. ההסתכלות הזאת בפורטרטים מכניסה אותי – בעל כורחי – לנעליים של הצלם, לעמדת הכוח של הצלם ביחס למצולם. אבל ככל שאני מסתכל יותר, אני מוצא את עצמי נכנס גם לנעליים של המצולם. כשאני עובר מהזדהות עם הצלם להזדהות עם המצולם, מתעוררת בי חרדה: האם מישהו מתבונן בי, בלי שאני יודע? מי רואה אותי, ממש עכשיו? איך אני נראה?

שאלת ההזדהות מסתבכת עוד קצת אם נוסיף לסיפור את העובדה שהצלם עצמו, שגיא שועלי, אינו רואה בעין אחת. האם זה מה שמשך אותו למצולמים האלה, ואולי לצילום בכלל? האם זה חלק ממה שאיפשר לאריאל, לדני, למשה ולצ'רלי את האומץ להגיע לסטודיו שלו לשעות רבות ולמסור את עצמם לידיו, לעיניו?

רועי טרטקובסקי

למד צילום ב"צילום בעם" ולימד שירה בחוג לאנגלית ולימודים אמריקניים באוניברסיטת ת"א, בה סיים את עבודת הדוקטוראט בשנת 2011. הוא שוהה כעת בארה"ב כחוקר-אורח באוניברסיטת ניו יורק.

שגיא שועלי מייסד צילום בעם וכותב לבלוג.



הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • אנשי ההשראה שלנו

    טכניקה

    עבודות תלמידים

    צלמים