הבלוג של צילום בעם נאחזת באוויר

מילים ולחן: נילי ממן

לאורה לטינסקי, צלמת קנדית, ילידת 1962. צלמת ופרופ' באוניברסיטת שיקגו. סדרת העבודות שלה "בוקר ומלנכוליה" הוצגה בשנת 2002 בניו-יורק, גוף עבודות שמציג 24 צילומים שגודלם 50*60 ס"מ.התערוכה עוסקת באקראי, בשגרתי, ביום-יומי, תוך כדי התמקדות בפרטים מתוך הסביבה הביתית.

זו סדרת צילומי סטיל לייף, טבע דומם, שמתרכזים ב'תוצאה' של הכנת אוכל ואכילתו, טביעות אצבעות משומנות על הזכוכית, צרעות שמחפשות אחר משהו מתוק, פרחים קמלים, תפוחים בתהליך רקבון, סכינים מלוכלכות בשומן, כלי מטבח.

לטינסקי בוחנת את היחסים שבין בשל ורקוב, בין צריכה ובזבוז, בין תענוגות ובין קיום בסיסי. היא מסדרת על המפות הלבנות, על משטחי העבודה הבהירים, את הפירות הבשלים, הפרחים הנבולים, הפירורים, עצמות הדגים והכלים, בצורה פיוטית. הצבעוניות לרוב מאופקת, כמעט ואינה מרמזת על התוכן, קיים פער בין התוכן ובין הצבעוניות, מה שתורם להעצמת כוחם של הדימויים. הקומפוזיציה של צילומיה מזכירה מאוד ציורי טבע דומם פלמי, הידועים כוואניטס (זמניות החיים, נוכחותו של המוות).

התערוכה שנקראת Morning and Melancholia (בוקר ומלנכוליה) נושאת בכותרת שלה איזכור למאמרו של פרויד Mourning, and Melancholia (אבל ומלנכוליה), מאמר יסוד בפסיכולוגיה המערבית, שעוסק בתגובה האנושית לאובדן. גם בעבודותיה של לטינסקי עולים נושאים כמו אהבה, פוריות, פיתוי ואובדן.

הדפסי הצבע, אותם היא יוצרת בעצמה, מדגישים את הלובן, שנראה כמו פורצלן, עם ברק עדין מצד אחד ומצד שני עם חומריות שנראית  מציאותית  כלכך, שכמעט ניתן  למשש אותה. היא משתמשת ביכולות המסתוריות של המצלמה "לכופף" את החלל, לשנות את הפרספקטיבה, לעוות אותה, גם הלכה למעשה וגם מבחינה רעיונית. היא עושה שימוש נרחב ביכולות הצילום לעשות טרנספורמציה. כך למשל השולחנות ניצבים באלכסון, כאשר כל מה שמונח עליהם כאילו תלוי באוויר, כמעט תמיד על הקצה, משהו שנשכח בפינה, שתלוי על בלימה.