ההיסטוריה של צילום תנועה
הדאגרוטיפ, לדוגמה, היה צריך זמן חשיפה כל-כך ארוך שאנשים זזים לא "נקלטו" בכלל. כך, למשל, בצילום המפורסם הזה מ- (1838, לואי דגר, ממציא הדגרוטיפ ), מכל האנשים והתנועה שבשדרה, רק שני האנשים בצד נרשמו בצילום, הם עמדו במקום וכמעט ולא זזו לזמן מספיק ארוך.


מושג הזמן בצילום
אכן, עם שלל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשות צלמים כיום, פלאש, עדשות מהירות, ISO גבוה וכו' וכו' – נראה שזמן החשיפה בצילום כמעט אינו צריך להיות מכשול כבעבר. ודווקא משום כך מעניין להסתכל על צלמים אשר בוחרים להפוך את זמן החשיפה לנושא בעבודות שלהם, ולהשתמש בזמן חשיפה ארוך, אפילו ארוך מאוד, בתור בחירה אומנותית. חשיפה מאוד ארוכה (החל מכמה דקות, ועד שעות ואפילו ימים וחודשים לחשיפה בודדת) דורשת סדרה של אמצעים טכניים, כמו פילטרים מיוחדים, צמצם מיוחד ואפילו בנייה של מצלמות ייעודיות. מסתבר שיש מספר מפתיע של אמנים כאלה, אבל כאן אני מבקש להציג אחד: הצלם הבריטי Martin Newth.הצלם Martin newith – זמן חשיפה של שמונה שעות
בשנת 2001, בעת ירח הדבש שלו בארה"ב, צילם Newth בכל לילה במלון אחר, את כל הלילה. הפרויקט נקרא "8 שעות", כאורך החשיפה. בכל לילה הוא כיוון את המצלמה כך שתתמקד במיטה. האלמנטים הברורים בפריים הם האלמנטים הקבועים בחדר: השידה לצד המיטה, הטלפון, המנורה, התמונה שעל הקיר. על גבי המיטה נראים ולא-נראים האנשים (הצלם ובן/בת הזוג?). התזוזות לאורך הלילה גרמו לכך שבניגוד לחפצים הדוממים, הדמויות המצולמות נקלטו רק באופן חלקי ומפוזר, כמו רוחות רפאים. הפרדוכס ההופך את התמונות האלה לכל-כך מעניינות הוא האפשרות להציג תמונה סטטית ובדידה, לא של שבריר שניה, אלא של משך זמן ארוך. בניגוד לקולנוע, הצילום הבודד תופס בדרך-כלל רגע. אולם החשיפה הארוכה כאילו מכווצת לכדי צילום אחד כל שנייה ושנייה ממה שקרה במהלך 8 השעות שבהן התריס היה פתוח.





הפוסטים הבאים: