ההיסטוריה של צילום תנועה
הדאגרוטיפ, לדוגמה, היה צריך זמן חשיפה כל-כך ארוך שאנשים זזים לא "נקלטו" בכלל. כך, למשל, בצילום המפורסם הזה מ- (1838, לואי דגר, ממציא הדגרוטיפ ), מכל האנשים והתנועה שבשדרה, רק שני האנשים בצד נרשמו בצילום, הם עמדו במקום וכמעט ולא זזו לזמן מספיק ארוך.
אבל הצילום שאף להתקדם, וההישגים הטכנולוגים, שהונעו גם ע"י אינטרסים כלכליים שנדמה שלעולם אינם נעצרים, הביאו למעבר מטווח חשיפה של דקות, לשניות ולשברירי וחלקיקי שנייה. אחד ההישגים חסרי התקדים והמוזרים של החשיפה הקצרה היה האפשרות (גם בעזרת פלאשים מיוחדים) להראות לנו דברים שעין אנושית לא ראתה עד אז:
מושג הזמן בצילום
אכן, עם שלל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשות צלמים כיום, פלאש, עדשות מהירות, ISO גבוה וכו' וכו' – נראה שזמן החשיפה בצילום כמעט אינו צריך להיות מכשול כבעבר. ודווקא משום כך מעניין להסתכל על צלמים אשר בוחרים להפוך את זמן החשיפה לנושא בעבודות שלהם, ולהשתמש בזמן חשיפה ארוך, אפילו ארוך מאוד, בתור בחירה אומנותית. חשיפה מאוד ארוכה (החל מכמה דקות, ועד שעות ואפילו ימים וחודשים לחשיפה בודדת) דורשת סדרה של אמצעים טכניים, כמו פילטרים מיוחדים, צמצם מיוחד ואפילו בנייה של מצלמות ייעודיות. מסתבר שיש מספר מפתיע של אמנים כאלה, אבל כאן אני מבקש להציג אחד: הצלם הבריטי Martin Newth.הצלם Martin newith – זמן חשיפה של שמונה שעות
בשנת 2001, בעת ירח הדבש שלו בארה"ב, צילם Newth בכל לילה במלון אחר, את כל הלילה. הפרויקט נקרא "8 שעות", כאורך החשיפה. בכל לילה הוא כיוון את המצלמה כך שתתמקד במיטה. האלמנטים הברורים בפריים הם האלמנטים הקבועים בחדר: השידה לצד המיטה, הטלפון, המנורה, התמונה שעל הקיר. על גבי המיטה נראים ולא-נראים האנשים (הצלם ובן/בת הזוג?). התזוזות לאורך הלילה גרמו לכך שבניגוד לחפצים הדוממים, הדמויות המצולמות נקלטו רק באופן חלקי ומפוזר, כמו רוחות רפאים. הפרדוכס ההופך את התמונות האלה לכל-כך מעניינות הוא האפשרות להציג תמונה סטטית ובדידה, לא של שבריר שניה, אלא של משך זמן ארוך. בניגוד לקולנוע, הצילום הבודד תופס בדרך-כלל רגע. אולם החשיפה הארוכה כאילו מכווצת לכדי צילום אחד כל שנייה ושנייה ממה שקרה במהלך 8 השעות שבהן התריס היה פתוח.
במובן מסוים, הצילומים מזמינים אותנו לזהות בכל פריים את סיפור הלילה: בחלק מהצילומים ניכרות דמויות די מובחנות ונפרדות, כל אחד בצד אחד של המיטה, ובחלק יותר ערבוביה. לילה של שינה יותר יציבה עם פחות תזוזה משמעו שהדמויות יותר נוכחות על גבי הצילום, ולילה של יותר תזוזות, או פחות שינה, יציג לנו יותר ערפל. אם נזכור שמדובר בצילומי ירח דבש, ועוד יותר מכך בצילומים של "מיטת הכלולות", עם הפנטזיות והקונוטציות התרבותיות הקשורות לחתונה, לסקס, לקשר בין בני זוג – קשה שלא לקרוא את התמונות הללו גם באופן מטאפורי, כמדברות על מערכות יחסים, ועל הזמן.
*רועי טרטקובסקי סיים את עבודת הדוקטוראט בנושא הקשר בין חריזה ופסיכואנליזה ומלמד שירה אנגלית ואמריקאית בחוג לספרות אנגלית ולימודים אמריקניים באוניברסיטת ת"א. הוא מרבה לצלם ולחשוב על צילום, ומשתתף באופן קבוע בקורסי הצילום השונים בצילום בעם.
הפוסטים הבאים: