נולד בשנת 1928, ילד יהודי עני בשכונה אירית. מבריק וסרקסטי שאהב לבקר ב – MOMA, ממש בית שני בשבילו. בגיל 14 נרשם ללימודי סוציולוגיה בקולג' ובגיל 18מתגייס ונוסע לשרת בגרמניה, אחר כך בצרפת. קליין התחיל דווקא בציור, ב – 1948 הוא נרשם ללימודי ציור בסורבון. שם הוא מקבל חינוך אנטי ממסדי/ אמנותי מ – Fernand Leger. לא לגלריות בורגניות כן לרחוב. קליין מציג עבודות במילאנו ומשלב צילום ( אותו גילה לא מזמן ) בציור המופשט שלו.
מתחיל לצלם בני יורק
קליין מקבל שיחת טלפון מפתיעה מעורך מגזין האופנה ווג. אלכס ליברמן. . ליברמן, שזה עתה ביקר בפריז וראה עבודות פיסול וצילום של קליין, מציע לו לצלם עבור המגזין.. קליין מחליט לעשות יומן מצולם של ניו יורק. ב – 1954 הוא חוזר לעיר שבה גדל. אל הרחובות המוכרים מהילדות, סביבה שלא האירה לו פנים בגיל ההתבגרות, הוא מצלם כאחוז אמוק. וויליאם קליין מכה ללא רחמים. " I was at last coming to terms with the New York I was brought up in, the city I thought had excluded me. I never felt part of the American dream. I was poor as a kid, walking twenty blocks to save a nickel carfare. Most of the city seemed foreighn to me – hostile and inaccessible ,a city of headlines and gossip and sensation. And now I was back with a secret weapon – a camera. I thought New York had it coming, that it needed a kick in the balls ".
קליין שובר את הכלים והכללים
קליין שובר את הכללים ומלכלך את הצילום הנקי, היפה. הוא משתמש בעדשה רחבה ( 28 מ"מ ). הצילומים שלו קונטרסטיים, גרעיניים, לעיתים מטושטשים, פריימים דחוסים וחיתוכים אגרסיביים. הם מייצרים חוויה אלימה, מבט שאינו מרחם.. הוא מצלם מתוך הקהל וההתרחשות. מצלם מהמותן, לא מסתכל בעינית. ניו יורק של קליין היא כאוטית, צפופה, אלימה. אנסל אדמס לא מבין מה קרה לחשיפה נכונה וקרטייה ברסון מנסה ללכוד עוד שבריר שנייה של הכרעה. אצל וויליאם קליין כל רגע הוא רגע מכריע ובכלל למה להסתכל ב – view finder אם אפשר לצלם מהמותן? קליין לוקח סיכון כשנכנס לקהל, ולוקח סיכון נוסף שמפרק את יסודות היופי והטכניקה של הצילום. הוא משתמש במצלמה כבכלי נשק, יורה ללא הפסקה, אולי מחזיר לאותם אלו שאכלו לו את הראש בגיל 14.
" In photography, I was interested in letting the machine loose, in taking risks, exploring the possibilities of film, paper, printing in different ways, playing with exposures, with composition and accidents. Its all part of what an image can be, which is anything "
הביקורות חותכות את קליין
קליין לא מרחם על העולם והביקורות לא מרחמות עליו. צילום חובבני, מניפולטיבי, ניו יורק לא נראית כך, עצוב מדי, דוחה מדי, אלים מדי. "this isn't photography, this is shit. קליין חוזר לפריז ומפרסם את הספר Life is Good and Good For You in New York. קליין זוכה בפרס נאדאר. בין 1960 ל – 1964 קליין מפרסם את הספרים " רומא ", " מוסקבה ", ו"טוקיו". בחור עירוני.
הפוסטים הבאים:
מילים: דן בר דוב
עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 הצטרף ברסון ליחידת הצילום וההסרטה של הצבא הצרפתי. ביוני 1940 נפל ברסון בשבי הגרמני והוחזק בו קרוב לשלוש שנים, בניסיונו השלישי הצליח לברוח והצטרף למחתרת הצרפתית. לברסון היה גם רומן קצר עם תעשיית הקולנוע .הוא עבד כעוזר במאי של ז'אן רנואר (בנו של הצייר האימפרסיוניסטי אוגוסט רנואר) באמצע שנות השלושים וב- 1945 אף ביים סרט דוקומנטרי על הפליטים הצרפתיים השבים למולדתם אחרי המלחמה.
