
מתחיל לצלם בני יורק
קליין מקבל שיחת טלפון מפתיעה מעורך מגזין האופנה ווג. אלכס ליברמן. . ליברמן, שזה עתה ביקר בפריז וראה עבודות פיסול וצילום של קליין, מציע לו לצלם עבור המגזין.. קליין מחליט לעשות יומן מצולם של ניו יורק. ב – 1954 הוא חוזר לעיר שבה גדל. אל הרחובות המוכרים מהילדות, סביבה שלא האירה לו פנים בגיל ההתבגרות, הוא מצלם כאחוז אמוק. וויליאם קליין מכה ללא רחמים. " I was at last coming to terms with the New York I was brought up in, the city I thought had excluded me. I never felt part of the American dream. I was poor as a kid, walking twenty blocks to save a nickel carfare. Most of the city seemed foreighn to me – hostile and inaccessible ,a city of headlines and gossip and sensation. And now I was back with a secret weapon – a camera. I thought New York had it coming, that it needed a kick in the balls ".

קליין שובר את הכלים והכללים
קליין שובר את הכללים ומלכלך את הצילום הנקי, היפה. הוא משתמש בעדשה רחבה ( 28 מ"מ ). הצילומים שלו קונטרסטיים, גרעיניים, לעיתים מטושטשים, פריימים דחוסים וחיתוכים אגרסיביים. הם מייצרים חוויה אלימה, מבט שאינו מרחם.. הוא מצלם מתוך הקהל וההתרחשות. מצלם מהמותן, לא מסתכל בעינית. ניו יורק של קליין היא כאוטית, צפופה, אלימה. אנסל אדמס לא מבין מה קרה לחשיפה נכונה וקרטייה ברסון מנסה ללכוד עוד שבריר שנייה של הכרעה. אצל וויליאם קליין כל רגע הוא רגע מכריע ובכלל למה להסתכל ב – view finder אם אפשר לצלם מהמותן? קליין לוקח סיכון כשנכנס לקהל, ולוקח סיכון נוסף שמפרק את יסודות היופי והטכניקה של הצילום. הוא משתמש במצלמה כבכלי נשק, יורה ללא הפסקה, אולי מחזיר לאותם אלו שאכלו לו את הראש בגיל 14.

הביקורות חותכות את קליין
קליין לא מרחם על העולם והביקורות לא מרחמות עליו. צילום חובבני, מניפולטיבי, ניו יורק לא נראית כך, עצוב מדי, דוחה מדי, אלים מדי. "this isn't photography, this is shit. קליין חוזר לפריז ומפרסם את הספר Life is Good and Good For You in New York. קליין זוכה בפרס נאדאר. בין 1960 ל – 1964 קליין מפרסם את הספרים " רומא ", " מוסקבה ", ו"טוקיו". בחור עירוני.

הפוסטים הבאים: