נילי ממן
ג'נין אנטוני ( Janine Antoni ) היא אמנית פרפורמנס, יוצרת פסלים, סרטי וידאו, ציורים וצילומים. התשתית, המצע בכל עבודותיה הוא הגוף שלה והפעולות שהוא מבצעות באמצעותו הן הפעולות שמייצגות את הגוף. היא מפעילה את הפה שלה, השיער, הריסים ובאמצעות טכנולוגיות שונות, את המוח שלה. אנטוני מתמקדת בריטואלים של הגוף, כמו למשל אכילה, שינה ורחצה, כמו גם פעולות שונות אותן היא מכנה "עבודת נשים", כמו ניקיון ואריגה. עבודות רבות שלה עוסקות בייצוג נשיות ופמיניזם. אנטוני מציינת שמקור ההשפעה העיקרי שלה היא האמנית לואיז בורז'ואה, היא מכנה אותה אמא-אמנות.
loving care
בעבודה מוקדמת שלה שיצרה ב-1992, loving care זחלה אנטוני על הידיים והברכיים, כשהיא טובלת את שיערה הארוך בצבע לשיער, וצבעה איתו את רצפת הגלריה. בעבודה המפורסמת ביותר שלה, gnaw היו שתי קוביות ענק, אחת עשויה שוקולד והשניה שומן, מהם היא חצבה בעזרת השיניים שלה ויצרה אודם וקופסה בצורת לב, מהחומר שחצבה יצרה תבניות של החזה שלה מסבון ומשוקולד, האחד שימש אותה לרחצה, ואת השני ליקקה.mom and dad
היצירה mom and dad עוסקת בגוף שלה בצורה עקיפה, וכמו שהיא הגדירה זאת, זה עוד פורטרט עצמי, בגלל ש"זה מה שאני, הרכב ביולוגי של השניים". אנטוני השתמשה בהוריה כחומר פיסולי, כדי ליצור צילום, טריפטיך, mom and dad. היא עשתה שימוש בפרוסטטות לצרכי איפור, פאות ולבוש, היא עיצבה מחדש את אביה כדי שיראה כמו אימה, ואת אימה הפכה לאביה. הם צולמו ביחד אמא/אמא, אבא/אבא ואבא/אמא- בפוזה קלאסית של צילומי פורטרט משפחתיים. הדימויים ההפוכים יצרו מינים מבלבלים, והעלו שאלות לגבי ההפרדה הדיכוטומית של אימהות/אבהות, גברי/נשי. כמו שאנטוני מספרת:"מה שהיה מדהים לאורך תהליך היצירה, היה ההתנגדות או אי-היכולת להחליף בין ההורים שלי, הגעתי ליצורים של חצי-אמא, חצי-אבא, אבל כדי ליצור את השילוב הזה, הייתי צריכה להחליף את התפקידים שלנו, במובן זה שההורים שלי יצרו אותי ועכשיו אני יצרתי אותם מחדש.
Two busts: one chocolate and one soap Two pedestals
performance with loom, yarn, bed, nightgown, EEG machine and artist' REM reading
performance with loom, yarn, bed, nightgown, EEG machine and artist' REM reading
45 heart-shaped packages for chocolate made from chewed chocolate removed from the chocolate cube and 400 lipsticks made with pigment, beeswax and chewed lard removed from the lard cube.
הפוסטים הבאים:
פתאום קם אדם בבוקר, יוצא מהבית לסידורי יום שישי, ואחרי שעה מוצא את עצמו מצטלם בכיכר דיזינגוף, שמאחוריו רקע לבן, סטייל ריצ'רד אבדון. רק שבמקרה הזה מדובר 
פרנסיס מרגרט ג'ונסטון נולדה בשנת 1864, בת יחידה למשפחה עשירה בוושינגטון. אשה עצמאית, אחת הנשים הראשונות שעסקו בצילום. את ייעודה מצאה כשקיבלה את המצלמה החדשה פרי המצאתו האחרונה של ג'ורג' איסטמן – המצלמה הקלה והחדישה מבית איסטמן-קודאק.
ג'ונסטון היתה צלמת דוקומנטרית, עד גיל 36 היא הספיקה לצלם מיגוון רחב של אמריקאים, מפוליטיקאים ועד לעובדי מכרות, נשים פועלות, מבני ציבור ובתים צנועים. היא נבחרה ( ביחד עם צלמת נוספת ) לייצג את אמריקה בקונגרס הבינלאומי לצילום שהתקיים בפריז. שם הציגה גוף עבודות גדול במיוחד ( התגלה במקרה בשנות ה-70 של המאה ה-20 ) שכלל צילומים של שחורים ואינדיאנים שלמדו במכון המפטון, מוסד שהזמין מג'ונסטון את העבודה. ג'ונסטון דיברה בקונגרס הצילום על צילום נשי-אמריקאי, במטרה לעודד "חינוך-חדש" לנשים.
מכון המפטון נוסד לאחר מלחמת האזרחים ומטרתו היתה לספק הדרכה מקצועית לעבדים אפרו-אמריקאים, ששוחררו מעבדות, ולאינדיאנים. ג'ונסטון ביקשה להציג תמונה אמינה, אוביקטיבית, בהירה של החיים במכון ומחוצה לו, על ידי הצגה של הפעולות שהדמויות מבצעות, כמו למשל עבודה בנגרות, עבודה בחממה, או ארוחה משפחתית בשעות הערב, בשעות הפנאי, של מי שלומד שם. התמונות מציגות את השקפת העולם של ג'ונסטון, שתמכה בקיומו של המכון, והיא אף נעזרת בצילומים האלו כדי לגייס תרומות עבור בית הספר.
מעבר למוניטין שיצא לג'ונסטון כצלמת-עיתונאית, חשוב היה לה מאוד גם הפן הצילומי, האמנותי, לכן עבדה קשה מאוד כדי שעבודותיה יוצגו בסלונים אמנותיים. עבודותיה הודפסו ברמה גבוהה מאוד, גם מתוך רצון לזכות בהכרה כאמנית.
