סול לייטר – Saul Leiter

הצלם סול לייטר מצלם את עצמו בהשתקפות בחלון ראווה שבור

(Saul Leiter (1923-2013

למרות שאביו ממש רצה שבנו יגדל ויהיה לרב ועדיף קל"ב, סול לייטר בחר במסלול אחר. לייטר שנולד בפיטסבורג (1923-2013) החליט בגיל 23 ללמוד ציור בניו יורק ושום דבר לא יעצור אותו. בניו יורק הכיר לייטר את ריצ'רד פוסט-דארט, צייר מופשט אקספרסיוניסטי, שהכניס אותו לעולם הצילום.

לייטר התחיל לחקור עם מצלמה את ניו יורק, הבית החדש שלו, בתחילה בשחור לבן אבל מהר מאוד עבר לצבע, כל זה היה בתחילת שנות החמישים, שכל המדיום שכשך בעמוקים של שחור לבן ובכאוס החברתי עירוני בארה"ב, לייטר חיפש אסתטיקה אלטרנטיבית. מצויד בעדשת זום דחס לייטר את רחובות ניו יורק לפריים אחד צבעוני ומופשט.

אדוארד סטייכן בכבודו ובעצמו שם לב לאקספרימנטים הצבעוניים של הצעיר מפיטסבורג והכניס עבודות שלו לתערוכה במומה “Experimental Photography in Color.” לייטר לא הפסיק לחקור את הצילום הצבעוני והמופשט, גם כשהפך להיות צלם אופנה מצליח. את שקופיות הקודאק כרום של ניו יורק איפסן בקלסר נגטיבים.

בשנות התשעים הציג סול לייטר בגלריית הווארד גרינברג ( הנחשבת ) בניו יורק אבל עדיין לא פרץ לשום תודעה, הסטודיו לצילום אופנה כבר מזמן סגר את שעריו והמצב הכללי לא היה טוב במיוחד. ב-2006 יצא הספר In Living Color” ומאז הקארמה שלו השתנתה במאה שמונים מעלות – תערוכות, ספרים, עבודות באוספים קבועים במוזיאונים נחשבים, הוא גם הגיבור בסרט הדוקומנטרי מ-2012 של תומס ליץ' – “In No Great Hurry: 13 Lessons in Life with Saul Leiter”.  כיום הוא נחשב לפיוניר בצילום הצבעוני ולאחד הצלמים החשובים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה.

צילום של סול לייטר, השתקפויות דרך חלון ראווה עם וילון אדום ועיגול לבן קטן

White Circle, 1958

סצנת רחוב רועשת - שני דוורים בשלג ברחוב מלא פרסומות של קוקה קולה

Postmen, 1952

שיחת טלפון בתוך בית קפה דרך החלון. השתקפות של אנשים ואוטובוס. ניו יורק. סול לייטר

Phone Call, 1957

דיוקן עצמי של הצלם סול לייטר, בהשתקפות בחלון ראווה. בחזית, ברז כיבוי אש.

Saul Leiter

השתקפויות וכתמי צבע. צילום של סול לייטה

1958 ,Walk with Soames

צילום של סול לייטר, מונית צהובה-אדומה.

Taxi, New York, 1957

דמות מצולמת דרך חלון מלא אדים. צילום של סול לייטר

Snow. New York 1960

בית קפה בפריז. צילום של סול לייטר. אישה כותבת.

Paris, 1959

בית קפה. השתקפויות של דמויות בחלון ראווה.

Reflection, 1958

צילום של סול לייטר. מטרייה כהה ושלט נאון "dont walk" צילום של סול לייטר. בלוג צילום בעם

Don't walk. 1952

צילום של דמות עם מטרייה אדומה, מתוך חלון של רכב.

Red Umbrella, ca. 1955



הפוסטים הבאים:
  • »

  • 2 מטר (וקצת)

    
    טקסט: אילת צורי
    
    
    

    Linda Montano and Tehching Hsieh. New York City 1984. Photo: Alex and Allyson Grey

      ב-4 ביולי 1983 חתמו האמנים Tehching Hsieh ו-Linda Montano על המניפסט הבא: "נישאר ביחד שנה שלמה, ואף פעם לא נהיה לבד; כשנהיה בפנים, נהיה באותו חדר באותו זמן; נהיה קשורים בחבל שאורכו 8 רגל (2.4 מטרים); לא ניגע אחד בשני במהלך כל השנה. המיצג יתחיל ב-4 ביולי 1983 ב-18:00 ויימשך עד ה-4 ביולי 1984 ב-18:00".
    
    אל המיצג בן השנה הזה הגיעה מונטנו אחרי ששהתה שנתיים במנזר זן, ואחרי שיצרה מיצגי-משך ((Long Duration performances ומיצגי סבולת (Endurance Art). צ'ינג הייס היה אז כבר אמן מיצג מוכר בניו יורק, בזכות המיצגים-הארוכים הקודמים שלו, והיא שמחה להזדמנות לעבוד עם ה"מאסטר".
    
    
    המאסטר – Tehching Hsieh נולד בטייוואן ב-1950. הוא נשר מהלימודים בגיל 17 והתחיל לצייר. בגיל 23, אחרי שירות צבאי של שלוש שנים, הוא הציג תערוכת-יחיד ראשונה ואחריה נטש את הציור ויצר את עבודת המיצג הראשונה שלו, Jump, שבמהלכה קפץ מגובה של כחמישה מטרים ישר על משטח בטון. הוא שבר את שני הקרסוליים.
    
    
    

    Jump, Taiwan 1973

    ב-1974 הגיע לחופי פילדלפיה ושהה בארצות הברית כמהגר בלתי חוקי עד שמעמדו הוסדר ב-1988. בסוף שנות השבעים, החל צ'ינג לעבוד על מיצגים באורך שנה (One Year Perfomance) בתוך הסטודיו שלו בניו יורק, ומחוץ לסטודיו, כשהזמן הממושך של המיצגים הופך את האמנות והחיים עצמם לבו-זמניים.
    
    "במיצגים שלי אני מחבר את החיים והאמנות. אני אוהב ליצור אמנות על החיים מכיוונים שונים. רוב העבודות שלי הן על מאבקים בחיים".
    
    
    בשיחה עם אמנית המיצג מרינה אברמוביץ' (גם היא מתייחסת אליו כאל "מאסטר") התייחס צ'ינג לבחירה של אורך המיצגים – שנה. "עבודות המיצג שלי מראות פרספקטיבות חדשות של התייחסות לחיים, אבל כל הפרספקטיבות האלה נשענות על אותם תנאים מוקדמים – החיים הם מאסר עולם, החיים הם העברת זמן, החיים הם חשיבה חופשית. שנה אחת היא יחידה בסיסית של האדם לחישוב החיים. בשנה אחת כדור הארץ משלים סיבוב מסביב לשמש. אני אוהב להשתמש בזמן אמיתי. זה מאפשר לי לחיות בזמן-אמנות, ולחשוב באופן חופשי".
    
    
    לשיחה המלאה של צ'ינג שיי ומרינה אברמוביץ' במגזין של ה-Tate
    
    
    מיצג-השנה הראשון 1978-1979, "הכלוב"  (One Year Performance, Cage Piece 1978-79)  עסק בהתמודדות עם בידוד. הוא כלא את עצמו לשנה בכלוב ואסר על עצמו לדבר, לכתוב, לשמוע רדיו או לראות טלוויזיה, כל זה בפיקוח עו"ד, שגם דאג להביא לו אוכל ולפנות את צרכיו מדי יום.
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    

    One Year Performance Cage Piece 1978-79 performance documentation scratch marks

    
    במיצג  One Year Performance) Punch Time Clock piece) ב-1980-1981 הפך צ'ינג את עצמו לסוג של אדם-מכונה והתחייב לנקב את שעון הנוכחות שלו בכל שעה עגולה, ולהצטלם. מימין: טבלת הניקובים המפוספסים (Missed punches)
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    בין ספטמבר 1981 לספטמבר 1982, במיצג השלישי, העביר צ'ינג את חייו בחוץ עם תרמיל ושק שינה, בלי להיכנס לשום מקלט, ארעי ככל שיהיה.  1981-1982 One Year Performance, Outdoor piece
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    

    The map for May 11, 1982 Outdoor Piece

    
    "The Rope Piece" היה המיצג הרביעי בסדרה. במיצג הזה רצה צ'ינג להתייחס למאבק היומיומי שבתקשורת הבינאישית. משמאל: ההצהרה החתומה; מימין: פוסטר. 1983-1984 One year preformance, The Rope piece
    
    
    
    
    

    כמו בכל אחד מהמיצגים האחרים שלו, בתחילת התקופה גילחו שני האמנים את ראשם. צילומים מתחילת המיצג.

    
    
    
    
    לקראת סוף השנה, בסתיו 1984, יזם מגזין High Performance (מגזין אמנות 1978-1997) מפגש של צ'ינג ומונטנו עם זוג אחר – אליסון ואלכס גריי (זוג אמנים נשואים זה לזה, שעוסקים בזוגיות ובמפגש בין החיים לאמנות).
    
    
    לריאיון המלא של צ'ינג שיי ולינדה מונטנו עם אלכס ואליסון גריי
    
    
    באותו ריאיון סיפר צ'ינג: "רציתי ליצור עבודה שעוסקת באנשים ובמאבק שלהם בחיים המשותפים. הרעיון של היקשרות לאדם אחר מאוד ברור בעיניי, כי אני מרגיש שכדי לשרוד, כולנו קשורים. אנחנו לא יכולים להעביר את החיים לבד, בלי אנשים. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל עם רצונות משלו. אבל אנחנו ביחד, כך שאנחנו הופכים לכלוב אחד של השני… אנחנו לא נוגעים זה בזה, וזה עוזר לנו להיות מודעים לכך שמדובר במערכת יחסים של שני אינדיבידואלים עצמאיים… שני אנשים נפרדים".
    
    
    מונטנו מתארת באותה שיחה את סדר היום הטיפוסי שלהם: "יש לנו תבנית קבועה. אנחנו הולכים לישון בערך בחצות. צ'ינג ישן בבוקר. אני קמה מוקדם, עושה מדיטציה, תרגילים, צופה בטלוויזיה. אז הוא קם. לפעמים אנחנו רצים. שלוש פעמים ביום אנחנו מוצאים לטיול את בטי, הכלבה שלי. אנחנו מצלמים צילום אחד מדי יום, ומפעילים את הרשמקול בכל פעם שאחד מאיתנו מדבר. בכל חודש אנחנו מעבירים בינינו את האחריות על המצלמה ועל הרשמקול. אם אנחנו לא עסוקים בנגרות, בהוראה או בעבודה הזמנית בגלריה, אנחנו יושבים גב אל גב מול שולחנות העבודה שלנו לכחמש שעות".
    
    
    "פיתחנו ארבעה אופנים של תקשורת. בשלב הראשון היינו ורבליים, דיברנו בערך שש שעות ביום. השלב השני – התחלנו למשוך זה את זו ולמתוח את החבל. דיברנו את עצמנו לדעת, אבל המשיכות הובילו לכעס. בשלב השלישי היינו פחות פיזיים זה עם זה והשתמשנו במחוות. הצבענו כשרצינו ללכת לשירותים או הצבענו אל המטבח כשהיינו רעבים. השלב הרביעי – נהמנו והשמענו קולות וגניחות כשהיינו זקוקים למשהו. זה היה הסימן של השני לקום וללכת עם היוזם. התקשורת הפכה מוורבלית ללא-ורבלית…"
    
    
    צ'ינג: "אני חושב שלינדה היא אחד האנשים הכי כנים שהכרתי בחיי, ואני מרגיש מאוד בנוח לדבר, לחלוק את האישיות שלי איתה. זה מספיק. אני מרגיש שזה די טוב. היו לנו הרבה ריבים, ואני לא מרגיש שזה שלילי. כל מי שהיה קשור באופן כזה, אפילו זוג נחמד, אני בטוח שהיה מגיע לריבים. העבודה הזאת עוסקת בלחיות כמו חיה, בערטול. אנחנו לא יכולים להסתיר את הצדדים השליליים. אנחנו לא יכולים להיות ביישנים. לא מדובר רק בכנות, אנחנו מראים את החולשות שלנו".
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    
    לאתר של צ'ינג שיי


    הפוסטים הבאים:
  • »
  • »

  • אנשי ההשראה שלנו

    טכניקה

    עבודות תלמידים

    צלמים