דיוקנאות רחוב – ליה דנבוק (Leah Denbok)




כשליה דנבוק (Leah Denbok) הקנדית היתה בת 12, היא הצליחה לחסוך מספיק כסף כדי לקנות מצלמת DSLR משומשת והתחילה לצלם. בשנת 2015, כשהיא בת 15, החליטה להתמקד בצילומי דיוקן. תצלומי ההומלסים בלונדון של הצלם האנגלי Lee Jeffries, השפיעו על דנבוק, ועם תמיכה ועידוד מאבא טים, היא התחילה לצלם בהשראתם סדרה של ההומלסים/יות בטורונטו.
דנבוק מספרת שהמשיכה שלה לצלם את האנשים שחיים ברחוב, מגיעה גם מהסיפור האישי של אמה. שרה, האם, נמצאה משוטטת ברחובות כלכתא שבהודו כשהיתה בת 3, ובגיל 5 אומצה על ידי משפחה מקנדה.


 Toronto, 2015

מאז הפעם הראשונה שבה ניגשה עם אביה לאחד מדרי הרחוב וביקשה, בחשש גדול, לצלם אותו, עברו כבר שש שנים, שבהן לקחה על עצמה את המשימה, לנסות לשנות דרך הצילום את דעת הקהל על מי שנאלץ/ת לחיות ברחוב. היא הספיקה לנסוע (עם אבא) ברחבי העולם ולצלם מאות דיוקנאות. הם תמיד מבקשים רשות לצלם, ומשלמים לכל מצולם/ת 10 דולרים. כל הדיוקנאות מצולמים בשחור לבן, על רקע, שחור בדרך כלל, ומאוד מקרוב. דנבוק אומרת שחשוב לה לעשות הכל כדי לא להסיח את הדעת של הצופה מהעיניים, מהבעות הפנים ומהידיים של המצולמים/ות: "הם אלה שמספרים את הסיפור".


 Toronto, 2016
ב-2017, והיא בת 17, יצא הספר הראשון שלה "Nowhere to Call Home" ובו תצלומים וראיונות עם המצולמים/ות. מאז יצאו עוד שלושה כרכים במה שהפך לסדרת ספרים. היום ליה דנבוק כבר בת 21. היא צלמת מקצועית שעוסקת בצילום אופנה והיא ממשיכה בפרויקט "Humanizing the Homeless", לצד עבודתה המסחרית. מאז תחילתו של הפרויקט, כל ההכנסות ממנו מועברות למקלטים לדרי/ות רחוב.


 Isy, Toronto 2017


 Nathan, Toronto, 2017


 Barrie, 2017


 Lucy, Toronto, 2017


 Mary-Anna, Hamilton, Ontario, 2018


 Suzie, 2019


Diamond, 2019


 David, 2021
לעמוד האינסטגרם של הפרויקט

לאתר של Leah Denbok 

הפוסטים הבאים:
  • »
  • »

  • אמדה פלורי Amédée Fleury

    
    
    
    
    אמדה פלורי Amédée Fleury (1878-1961), הוא צלם צרפתי שנולד וחי בעיירה לוטרה, שבצפון מערב צרפת. במשך כשישה עשורים תיעד פלורי את החיים באזורים הכפריים – טקסי נישואים, גיוס, עבודה בחוות, טקסים דתיים ועוד.
    ב-1904 בנה את הסטודיו שלו לצילום, בו צילם בעיקר דיוקנאות מוזמנים.
    באותם הימים אמנם כבר נעשה שימוש בפלאש בצילום, אך הוא היה עדיין כרוך בריאקציות כימיות, פיצוצים ועשן. האטלייה של פלורי, כמו של מרבית הצלמים באותה תקופה, התבסס על אור טבעי. חלקים מהתקרה ומהקיר הצפוני היו בנויים מזכוכית חלבית, ומערכת של וילונות אפשרה לפלורי לווסת את עוצמת האור הנכנס.
    
    
    האטלייה של אמדה פלורי בלוטרה, 1905
     
     משפחת פלורי. דיוקן משפחתי, 1914
    ילדיו של אמדה פלורי. מימין 1924; משמאל 1923


    הפוסטים הבאים:
  • »
  • »
  • »

  • אנשי ההשראה שלנו

    טכניקה

    עבודות תלמידים

    צלמים