השפה הצילומית נובמבר 2012
מציגים: סיון צדוק / אורן פילדוס / אמירה אופנהיימר / ענבל פיסרף / עידן הורטה.
מנחה: דיוי בראל.
להיות תמיד בשיווי משקל, להגיד את המילים הנכונות, לא להיות בוטה, להראות במיטבי, להיות שלמה עם הגוף שלי, עם המשקל שלי, בתחושות שלי, להסתיר את הפגיעות, את הכעס והקנאה, להיות בת זוג ראויה, מאהבת טובה, אשת שיחה, אשת קריירה והכול תוך מרדף חברתי של קריטריונים מעוותים של יופי, ערכים והשגיות. בעבודה שלה, מצלמת סיון טבע דומם מרהיב ביופיו, שעון, פרח, קיר, פרטי לבוש, חלקי גוף, אך כלום לא מושלם ולא שלם. היא מחפשת את הפגם או מייצרת אותו בצילום עצמו. נותנת לו במה ומקבלת אותו כמו שהוא. סיון נותנת פרשנות שונה למושג היופי ולשלם. השלם האמיתי הוא אף פעם לא שלם.
אורן מחבר בין מילים ודימויים, בין טקסטים של שירים ופורטרטים עצמיים. שניהם חושפים עולם פנימי של בדידות, קושי, כאב. הצילום נותן פרשנות לטקסט, והטקסט מרבד את הצילום. הוא מוקף בסמלים טעונים: אקדח, גלולות, צילום זיכרון של אישה. המילים שמרכיבות את השירים הורגות לא פחות מהאקדח שבצילום. מסתתר בצילום, נחשף עד הסוף במילים.
הפארק הלאומי ברמת גן הינו מרחב העבודה של אמירה. זהו נוף מתורבת, מלאכותי, מטופח, המשמש מקום מפלט מהמולת העיר והחיים. בתוך המרחב הנינוח והיפה לפרקים הזה, מתקיימים חיים שלמים. אמירה נמצאת בו עם מצלמה, רואה, צופה, מציצה וגם שותפה. לעיתים מתקרבת ולעיתים רחוקה. מבעד למסך של פסטוראליות נחשף עולם מרתק, לעיתים סוריאליסטי. נמצאים בו זה לצד זה צעקות, שירה, אי נחת, תחושות קיפוח, כעס, בריונות, גאווה, כישלון, הסתרה, חשיפה, מזימות שנרקמות ואהבות שניצתות. ויש גם עורבים, שהם רבים וקבועים בפארק, הם תמיד שם, ידידותיים, נבונים ומשעשעים לעיתים, אך גם טורפים ומאיימים.
ענבל מצלמת קירות. סדוקים, שרוטים, מתקלפים. מערבבת בין אור וחומר בין יופי לכאב, האור מושלם הקירות לא. היא מתרגשת מהפגום, חושפת פצעים פתוחים וצלקות שנאספו עם השנים, כל קיר והסיפור שלו, כמונו. ענבל מעמידה אותנו אל מול קירות דוממים הגורמים לנו לעצור, להשתהות, להתבונן. פנימה, אל תוך עצמנו.
מסיבה. הרבה מעבר לשתיית וודקה רד-בול בחניה וקיפוץ לצלילי אזעקות ובומים על קוליים. מסיבה היא סוג של טקס במאה ה–21. עידן מצלם דיג'יים בפעולה, במצב אקסטטי, מוארים בתוך עלטת המועדון, מוקפים בקהל מאמינים מסור. נמצאים אבל מרחפים, שולטים אבל נשלטים, עידן נמצא קרוב, מנציח. המבט ושפת הגוף שלהם מעידים על מצב מנטאלי אחר.. זוהי סיטואציה דתית לכל דבר ועניין, המועדון הוא המקדש, המוזיקה היא התפילה והדיג'יי הוא השליח, לא אלוהים.