הערות על צללים וצילום

אוגוסט 2024

משתתפים/ות:
אבי רייס, אבירם בר עקיבא, אסתי כרמון,
גל כץ, חנה קלדרון, כרמית עזר,
מרגלית בן ארי וסיגל עומר

ליווי ואוצרות: שירלי וגנר

העבודות של אבי רייס נדמות במבט ראשון כציורים דיגיטליים, אולם הן מורכבות מחלקי צילומי נוף אותם צילם באזורים שונים בארץ ובעולם. רייס חוקר את הקשר בין צילום וציור דרך פירוק של פעולות בסיסיות בשני המדיומים: בשלב הראשון הוא מפרק מתוך צילומיו אלמנטים הקשורים לטעויות צילומיות – כמו טשטוש פוקוס, שימוש בחשיפה או מהירות שגויות –  ובשלב השני הוא מבודד חלקי נוף שצולמו דרך אותן טעויות, ומאגד אותם כחומרי גלם למחוות ציוריות, כמו מופשטות, לנופים מדומיינים.

אבירם בר עקיבא פועל כצלם משוטט. עבורו צילום רחוב היא דרך לחקור אפשרויות התבוננות מרובות בעת ובעונה אחת. דרך צירי מבטים מתחלפים וצבעוניות שמנווטת את מבטנו על פני הפריים הוא יוצר מערכים מורכבים בין סובייקטים במרחב העירוני. מול העבודות הרבות אנו כמו מוצפים בצבעוניות ופטרנים שמכוונים את מבטנו למרחב הבלתי נראה שבפריימים. דרך ריבוי המבטים המקריים והאפשרויות הגלומות בהם נגלות סצינות רגעיות של אנושיות שמהדהדות מחשבות על אינטימיות או היעדרה, ועל קירבה וזרות שמתחלפות מולנו תדיר.

עבור אסתי כרמון, אדריכלית בהכשרתה, המרפסת היא מעין מרחב ביניים, או אזור דמדומים אדריכלי: זהו אזור שכמו הופקע מהמרחב הביתי ומהציבורי כאחד ובו מפסיקים לפעול החוקים המוכרים ומוזמנים לפעול אחרים. זהו גם אזור שבו ניכרים סימני ההרס והבלייה הראשונים. דרך פעולות צילומיות ודיגיטליות היא משבשת את צילומי השוטטות שלה של המרפסות, פולשת לתוכן ויוצרת מתוכן חלקים אחרים. הפריימים שלה מדגישים את הבלייה אך גם מבקשים לאחותה, הם משחקים בפני השטח של מבנים אדריכליים, משטחים, צורות וכבלים הופכים דרך פעולות השבירה והאיחוי לפריימים על סף הפשטה.

גל כץ מחבר בין מספר צילומים שבמבט ראשון נדמים שלקוחים מסדרות שונות. למעשה, אלו הם דימויים הנקשרים בתודעתו לשאלות על זהות ומגדר המתקיימות בין עבר והווה. בארבע קבוצות הדימויים גל מזמין אותנו לחבר בין מרחבים שונים: מדימויים הקשורים לילדותו וילדות בתו ועד דימויים הקשורים לשאלות זהות. אנו מוזמנים לחבר טוואי בלתי נראה בין דימויי הטיסן הראשון שיצר בילדותו לצד ציורי צבעי הידיים שיצר עם בתו כיום; בין דימויים של אזור מדברי – כאזור דמדומים או אזור מעבר – ועד דימויים הקשורים לחקירה של מיניות ומגדר.

חנה קלדרון מגדירה את צילומיה בעקבות קלוד מונה כ״שלם דרך שבר״. בשיטוטיה היא גורמת לנו להפוך מודעים לאותו מרחב בלתי נראה שמצוי בינינו לבין עדשת מצלמתה כאלמנט ממשי, חי ומוחשי. לרגעים נדמה שהיא לא מצלמת את אשר מולה, אלא את האלמנטים הממסכים את אשר מולה. דרך החומרים העירוניים כמו  זכוכיות, אלומיניום וחזיתות מבנים, היא ממסגרת הבלחי אור, טיפות, קילופים וצללים כנסיון למסגר שטף של מחשבות חולפות בהמולת היום יום. היא כמו מפקיעה אותם ממקומם הבלתי נראה והופכת אותם לאלמנטים מרכזיים.

כרמית עזר פועלת במרחב האינטימי שבתוך דירתה והופכת אותנו הצופים לקיר הרביעי. פעולותיה המבוימות וצילומיה המתנדנדים בין שחור לבן וצבעוניות מאופקת מרמזים על האופן המדויק בו היא חוקרת פירוק של מצבים תודעתיים דרך הסביבה הפיזית היומיומית. דוקא דרך הניראות המינימליסטית לכאורה של העבודות, אצורה תהודה אוטוביוגרפית המציפה רגעים מוכרים של בדידות, תשוקה, פחד, אילמות והיעלמות המתחרשים בין ארבע קירות דירתה.

מרגלית בן ארי ממשיכה בחקירתה בת השנתיים בה היא מצלמת חלקים מתוך אתר הבנייה  שמול חלון דירתה ובאמצעות צילומיה בונה מודלים קטנים במלאכת יד, הנדמים כתיאטראות  מיניאטוריים של הצבות פנים. בסדרה החדשה בתערוכה היא מתמקדת בחקירה של נעלם חדש: הבד השחור הנועד להגן מפני אבק הבנייה אך גם מסתיר את מבטנו. זה הופך תחת ידיה לאמצעי צורני ובה בעת מטפורי דרכו היא שואלת שאלות על מיסוך כאמצעי חקירה בצילום, על היחס בין הוילון במציאות המזמין להסיטו לבין המסך המצולם ההופך אלגורי לפני שטח מתעתעים ובלתי חדירים.

סיגל עומר יוצרת צילומים מרובדים המקפלים בתוכם פעולות שונות בצילום, על גבי צילום ועם צילום. דרך הפעולות הפואטיות שלה בחומר היא יוצרת קולאז‘ים מרובי-שכבות והיערמות של אובייקטים מצולמים שמכוננים רגעים מדומיינים ופרטיים. ריבוי השכבות בעבודתה מאפשר למבט לקלף את התבניות הקשורות לסובייקטים השונים אותם היא מגלמת ולהציף שאלות הקשורות למרחב האינטימי בו נשיות, גוף ובית פועלים בתוך מערכת  עדינה של יחסי גומלין.