השפה הצילומית אפריל 2016
מציגים: לאורה דה קסטרו / לימור ברק / אור דנא / איתי שוורץ / טל פלוסקר / קרן אולשר / שחר מילגרום / נועה שוויקי
מנחה: דיוי בראל.
כל פעם מחדש אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים ומשתאים מול זוגות תאומים זהים. נדהמים מהדמיון, מחפשים הבדלים קטנים. לאורה מצלמת פורטרטים של תאומים זהים. כל זוג תאומים מבצע פעולה זה מול המצלמה – שתי תאומות נוגסות פלח חמוץ של לימון, אחרות מסרקות את שערן. לאורה בוחנת את הדמיון והשוני בתנועת הגוף, בהבעות הפנים, במבט.
לימור מצלמת את הים מאור ראשון לאור אחרון. היא מצלמת מאותה נקודה. לא מזיזה את המצלמה. לא משנה את הפריים. זה יום חמסין. האור מתערבב עם האובך קו האופק נעלם. החוף ריק. לפעמים עוברים אנשים, לפעמים לא. האור משתנה, הצבעוניות מתחלפת לאיטה. הזמן עובר.
אור מצלם במרחב האורבני, אלמנטים של ארכיטקטורה. לאחר מכן, הוא מפרק ומחבר ידנית חלקי צילומים, וכך הוא משנה את הסדר הקיים, ההגיוני, את תפיסת המרחב המוכר, כמו גם את הפריים הצילומי. אור בונה קולאז'ים ארכיטקטוניים ,עשירים באלמנטים גרפיים, שנעים בין אפור לכחול, בין השטחה לאשליית עומק, מתעתע ועמוס בפרטים.
אם היינו יכולים לחוות את העולם דרך העיניים של חיית המחמד שלנו… מסתבר שזה אפשרי. איתי ממקם מצלמה על ג'קי הכלבה המשפחתית, והקסם מתרחש. המצלמה משמשת תווך דו סיטרי. מצד אחד, אנחנו מגלים איך ג'קי רואה את העולם והחיים בבית, מהצד השני אנו מגלים כיצד אנחנו נראים בעיניים שלה.
השירותים הם הסימן להיותנו יותר שווים משונים, הם מסמלים את החולף, את ההתמלאות וההתרוקנות של האני בכל יום מחדש, הם האבסורד הקיומי שלנו. טל ממקמת אסלות במרחבים ציבוריים, בקולנוע, בכיכר רבין, במסעדה, לפתע השירותים גלויים, לא שייכים, תלושים. האבסורד נחשף.
ארבעת ילדיה של קרן הם הכוח שמניע אותה, שמתניע אותה. היא כל כולה אמא. קרן רוצה להאט את הקצב, היא רוצה לזכור את הרגעים הקסומים, להרוויח עוד אימהות. מתבוננת מהצד, מנסה להיאחז בקולות, בריחות, במילים, במגע, מתעדת את התקופה שלא תישאר לנצח.
השיטה – 50 צעדים בין צילום לצילום. המסלול מהבית לעבודה– מאבן גבירול, דרך הטיילת ועד לדולפינריום. ודווקא בדרך שגרתית ומראות שנמחקים עם הזמן, מגלה שחר את ההתרגשות ממראות יומיומיים, מהסתמיות.
אלכסיי עומד משתאה מול הצבע הלבן. באמצעות סדרה של צילומי טבע דומם. הוא מותח את גבולות היופי והלבן למקומות עוצרי נשימה. דרך בחירת האובייקטים מתגלים רסיסי מידע אוטוביוגרפיים מתקופות חיים שונות.
בתוך צילומים ריקים מדימוי נמצאים קווי מתאר עדינים – קצוות של מוטות בניין, ענף רזה, כבלי חשמל. על רקע שמיים אינסופיים מתגלה יופי שורט, שאינו מתמסר בקלות.