פרויקט- צילום 2022
יולי 2022
באמצעות העבודות ואופן הצגתן יחד בתערוכה, מבקשים/ות המשתתפים והמשתתפות בקורס להצביע על הכיוון אותו חקרו וביקשו לנסח במהלך השנה.
רוני לוריא | עינת להב | נתנאל פז |מרגלית בן-ארי
שלומית ארבל | אן דוביצקי |דבי זימלמן | מיכל קלבריזי
יעל ליכטנשטיין | גדעון ותמי אילת

רוני לוריא | אסקפיזם
המילה אסקפיזם פרושה בלועזית – בריחה.
האסקפיזם מתאר מצב של הימלטות מהמציאות אל עולם הדמיון וההזיות. זהו סוג של הסחת דעת נפשית – מצב של "להיות כאן ולהרגיש שם".
האוטובוס התל אביבי הופך עבורי לקפסולת בריחה המאפשרת את "קפיצת הדרך" למרחקים, למקומות שקיימים במציאות, אך זרים ומוזרים כאשר הם נשקפים מבעד לחלון.

עינת להב | ארבע אחר הצהריים
ארבע אחר הצהריים
אור הזהב נוסך על פנינו
שעות החסד של ילדותנו
זו היתה קהילת ילדותי במושב
מים רבים לא יכבו את הקרבה הזו
שבתי אליה בבגרותי
אותו זהב נשפך על פניהם
כשאני מצלמת אותם חולפים ליד ביתי
מה קרה להם ומה קרה לי
צילומי הסטילס מהסרט, באדיבות יאיר ענבי, 19

גדעון ותמי אילת | ברנשטיין
בְּאֵיזֶשֶׁהוּ שָׁלָב
צוּרַת הַזְּמַן מִשְׁתַּנָּה,
הִיא כְּבָר הִשְׁתַּנְּתָה בְּלִי שֶׁשַׂמְנוּ לֵב,
וּמָה שֶׁמִּתְרַחֵשׁ
הִתְרַחֵשׁ
כּבְרָ מִזּמְַן
וְלֹא יָשׁוּב וְיִשָּׁנֶה.
אֵין עָבָר
שֶׁיַּחֲזֹר,
אֵין עָתִיד
הַדּוֹהֵר לְעֶבְרֵנוּ
וְסוֹחֵף אוֹתָנוּ לִמְעַרְבַָּלְתּוֹ,
יֶשְׁנוֹ רַק הָרֶגַע הַזֶּה
בְּלִי קִשּׁוּרִים.
תַָּה יוֹדֵעַ מָה שְׁמוֹ?
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֵיךְ הָעֲגוּרִים צוֹרְחִים.
בָּעוֹנָה הַזֹּאת הֵם עָפִים אֶל הַדָּרוֹם.
זֶה מָה שֶׁזָּכוּר לִי.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת צַעָקוֹת הַיְּלָדִים עַל הַדֶּשֶׁא
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.
הַיְּלָדִים גְּדֵלִים מַהֵר.
גַּם אֶת זֶה אִֶזְכּוֹר.
עפ"י אֵוָה קִילְפִּי | הפרפר חוצה את הכביש

דבי זימלמן | Food Trucks
כשמגפת הקורונה היכתה בישראל בתחילת 2020 , הבילוי בבתי הקפה והמסעדות, שהפך לדבר כמעט בלתי אפשרי ומסוכן, החל לנדוד אל המרחבים הפתוחים. עגלות הקפה ומשאיות האוכל צצו כפטריות אחר הגשם במקומות שונים ברחבי הארץ. כל שבוע הביא איתו משאית אוכל חדשה.
אחרי התבוננות בתופעה החדשה הזאת במשך כשנה, החלטתי לצאת לצלם ולתעד את המקומות הצבעוניים ועדיין זמניים הללו. כביש 443 , שבו אני נוסעת מידי יום, הפך לאזור מאד פופולרי עבור משאיות האוכל האלה. שם, בסמוך למקום מגורי, התחלתי לצלם.
© אן דוביצקי
אן דוביצקי | בגינה הטיפולית
אני עובדת כמטפלת בגינון בבית שיקום עם מטופלים בעלי מוגבלויות, במצב פיזי קשה. במהלך המפגשים המטופלים זורעים, שותלים, גוזמים ומשקים. אחרים מסדרים זרים קטנים של פרחים, ויש כאלה שרק מריחים, מסתכלים ונוגעים. כתבתי ספר בשם Back to the Garden שבו סיפוריהם המרגשים של המטופלים, עדות לקסם ולכוח של צמחים לרפא את הגוף ואת הנפש. הצילומים בתערוכה הם מבחר מאיורי הספר. כל תמונה מייצגת מטופל ספציפי.

שלומית ארבל | Apis mellifera & Leucophyllum frutescens
געגועי לעגור האחד
עַנְנֵי עָגוּרִים נוֹסְקִים
הָאֲוִיר רוֹחֵשׁ הֶמְיַת גַּעְגּוּעַ.
מִבֵּינוֹת לַהֲמוֹנִים
מִבַּעַד לִקְרִיאוֹת הַלְּהָקָה
עֵינַי נְשׂוּאוֹת לָצוּד בְּמַבָּטִי עָגוּר אֶחָד
בִּלבְַד.
לְהַבְדִּילוֹ מִן הַלַּהֲקָה
לִשְׁמוֹעַ רַק אוֹתוֹ,
לְהַקְשִׁיב רַק לוֹ,
לְהָבִין רַק אוֹתוֹ.
עָגוּר אֶחָד בִּלְבָד
אורה ערמוני
העבודה מוקדשת לבני ובנות כתת מורן ולילדי החינוך המשותף באשר הם.
© יעל ליכטנשטיין
יעל ליכטנשטיין | בובת נייר
אחותה של סבתי מתה בדמי ימיה לפני כמעט מאה שנים.
אני מתבוננת בתמונות שנותרו, ומחפשת רמזים, מי היא היתה, מה אהבה?
במחשבותי, אני יכולה להפליג אל מחוזות הדמיון, ולהביא אותה לביקור בהווה.

יפית פלוזניק | רשנג Ghashang قشنگ

מיכל קלבריזי | גם על רצפה שחורה
מרגלית בן-ארי 5 | רגעים לפני 12
בירכתי האינטרסול של דירת הורי גיליתי ארגז קטן ובו תמונות ומסמכים שלהם משנות הארבעים של המאה הקודמת. תחנות רבות עברו הורי, ביחד ובנפרד, במהלך אותן שנים: אירופה, ישראל, קיבוץ, תל-אביב, שתי מלחמות, מחנות, הבריגדה היהודית.
מצאתי מסמכים מרופטים ותמונות מצהיבות שאותות הזמן שנטבעו בהם שבו את לבי ותכנם הצית את דמיוני: מי צילם, מתי, איפה, ומי האנשים שאיני מכירה?
וגולת הכותרת – צרור מכתבים שכתב אבי לאמי, בכתב ידו המסוגנן. רק מכתביו של אבי נשמרו, מכתביה של אמי אינם. נותרה התכתבות חד צדדית עם שאלות ללא מענה ומולן תשובות לשאלות לא ידועות.
נברתי במטמון, צילמתי מסמכים ותמונות, ליקטתי קטעי משפטים, והרכבתי אלבום קטן. אלבום שלי.

מרק שפירא | Man-made blues

נתנאל פז | While I Was Fearing It
While I was fearing it, it came,
But came with less of fear,
Because that fearing it so long
Had almost made it dear.
There is a fitting a dismay
A fitting a despair.
'T is harder knowing it is due,
Than knowing it is here.
The trying on the utmost,
The morning it is new,
Is terribler than wearing it
A whole existence through.
Poem by Emily Dickinson

גיתית גוברמן | שבירת כלים
במרבית שעות היממה חי אדם בן זמננו בסביבה המוארת בתאורה מלאכותית.
מה קורה כשמנתקים את התאורה ממיקומה הפיזי ומההקשר הפונקציונלי שלה?

נילי ממן | גברים לובשות שמלה
למה האדמה רועדת כשגבר לובש שמלה, אבל לא כשאישה לובשת מכנסיים?