השפה הצילומית אוגוסט 2013
מציגים: מיכל גור / עידן אלמוג / איתן בידרמן / רחל בודובסקי / אלון כהן / יוני בר-יוסף / מיכל בן חמו / מאשה צוקרמן.
מנחה: דיוי בראל.
מיכל מצלמת בעלי מלאכה תוך כדי עבודה. הם מודעים למצלמה שממול, לא עוצרים לשנייה, עסוקים במלאכתם, מתעלמים מהמצלמה. העיניים מעידות על ריכוז עילאי, והידיים מוציאות אל הפועל. המנטאלי והפיזי נפגשים.
סיפור מסעו של אוהד, דובון האכפת-לי, ברחבי תל-אביב. דובון קטן, חייכן ואכפת(ל)י בעיר גדולה ומופלאה, מלאת התרחשויות, התרגשויות וניכור.. או שאולי זהו בעצם מסעו של הצלם (שאכפת-לו) בעיר בה הוא מתבונן כבר 13 שנים. אם תרצו, אדבר ברור – זהו מסע חקר אישי על עיר, על אכפתיות, על זרות ועל עצמי.
איתן בידרמן מתעסק במושג דרך. הדרכים הפיזיות המצטלמות הן מטאפורה לנתיבי החיים שלנו. שבילים מסומנים, כבישים סלולים, מדרגות נעות, כולן דרכים שמובילות אותנו, לאן? העבודות של איתן אינן מראות את הסוף , היעד אינו ברור. יש רק את הדרך.
לכל אדם יש חפץ שהוא לא יכול להיפרד ממנו, אחד שיש לו סיפור. חפץ המזכיר תקופה או מאורע מסוים, חפץ שאיתו עוברים תהליך ארוך או ניתן על ידי אדם יקר. רחל בודובסקי מצלמת אנשים ביחד עם החפץ המיוחד שלהם דרכם ניתן לראות כיצד הופך חפץ פשוט למיוחד, בעיני אותו אדם.
כל כך יפות שבא לבכות. חמוש בעדשת טלה ובמרחק שנותן ביטחון, יוצא אלון כהן אל הרחוב התל אביבי ומצלם נשים,ממהרות, בוהות, טרודות, וההילה הנשית מלווה אותן לכל מקום. זהו שיר הלל ל מהול בכאב של פנטזיה בלתי ממומשת.
יוני בר יוסף מתעד שתי משפחות בדואיות אשר מתגוררות בחורשת חרובים שליד תל גזר. הן מגיעות לארבעה חודשים בשנה ולאחר מכן משיכות בנדודיהן. יוני עוקב אחר השינויים שחלים האורח חייהם בהשפעת השינויים הטכנולוגיים של זמננו.
מציאות שנמסה לכתמי צבע, אובייקטים מתפרקים ומשנים צורה וזהות., צילום שמנציח מצב תודעתי. ומגדיר קריטריונים אחרים של מבט ובהייה. מרהיב ביופיו.
איזה ידיים יש לכם ? לאמא שלכם, בעל, חבר, שכן. אתם מסתכלים עליהן לפעמים? או רק כשנחתכים או הלק מתקלף? אתם אוהבים אותן? או רק כשהן מלטפות או מכאיבות. אתם מכירים אותן?