השפה הצילומית אוגוסט 2016
מציגים: יונה קימל / לאה שפיגלמן / רוני שבס / לאה יסקי / נעמה בונימוביץ / אליאב ברמן / אמיר חן / לאה וילינגר / רותם וישנטיין.
מנחה: דיוי בראל.
באמצעות פורטרטים משותפים בודק אליאב את הקשר עם אביו ומשתף אותו בזיכרונות ובסודות מהילדות. אלו צילומים מבוימים המתארים קשר שנע בין אינטימיות זהירה, יראת כבוד, ואהבה.
החפצים היומיומיים, אלה שנגעו והשתמשו בהם שוב ושוב, הם אלה שגורמים לנו הכי להתגעגע, לאנשים שאהבנו, לתקופות שעברנו, מקומות שביקרנו. בבית הריק של ההורים מצלמת לאה את מה שנותר – קולבים שלבשו בגדים, ידית שחוקה שפתחה דלת, סיר שרקח תבשילים, דף מספר מתפורר, ובכל אחד מהם יש סדק, סדק לא פתור, שהתחיל אז ונמשך עד היום.
כחלק מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר, בוחרת קבוצה של אנשים לחיות יחד בחיי שיתוף.
מהיציאה לשנת שירות בגיל 18 דרך שירות צבאי, ועד לגיל 28. בבית בקריית חיים קרו לא מעט שינויים.. לאה מתעדת מבפנים את החיים בבית המשותף. המרקם החברתי מתגלה ודילמות של מרחב פרטי, שיתוף וגבולות.
העיסוק האובססיבי במראה, במשקל, בפגמים, בבושה, בהתעללות אסתטית ונפשית. רותם מתעללת בדימוי הגוף שלה. היא גוזרת אותו לחלקים ומרכיבה מחדש, יוצרת דימויים מופשטים. גם בחיים אנו כופים על הגוף שלנו אלימות אסתטית במסווה של יופי ומוסכמות חברתיות. אם זה נראה כל כך לא הגיוני, למה אנחנו ממשיכים לפרק, לשפץ, להדביק ולגזור את הגוף שלנו?
יונה מצלם בניינים שנבנו בשנות העשרים בתל אביב, אז הם נחשבו למפוארים וסימנו את הקדמה. והיום לא נותר דבר מהפאר מלבד מרפסות מתפוררות שתלויות על בלימה.
לאה מצלמת את בתה ליאנה. בתוך אמבט מלא מים. ליאנה משתנה בין צילום לצילום, משחקת עם המצלמה, ועם לאה. היא נעה בין ילדות לנשיות, בין תמימות לפתיינות, בין רוגע לשלווה מאיימת. כמו ליאנה, גם הדימוי משתנה, המים מערפלים וממוססים אותו לכדי יופי עוצר נשימה, ממש כמו ליאנה.
נעמה מצלמת פורטרטים של חיילות המשרתות בבסיס צבאי במרכז הארץ. הן מקפידות על מראה אופנתי מינימלי, שבולט על רקע מדי הזית האחידים. הצילומים חושפים את הפער בין החזות הצה"לית לבין החיילות עצמן – נערות צעירות שלא מזמן סיימו בית ספר תיכון, כל אחת והמראה הייחודי שלה.
הדפים נקרעו בברוטליות. זה נראה כמו מעשה של זעם מתפרץ. ספרים שהושחתו. לאמיר יש חנות ספרים, זה כבר כמה עשורים שהוא מוכר ספרים, מקטלג לפי ז'אנרים, ממליץ, מתלהב, נעלב. הכול בשמם של הספרים. המדיה הדיגיטלית ומבצעים בשקל שחקו את מעמדם של הספרים, גם יחסו שלו השתנה. זהו מעשה מרד ששאריותיו מצולמות. זה כל מה שנשאר.
זוג חברים, זוג אוהבים, אמא ובת, זוגות זוגות, הם נמצאים בחוף הים מתבוננים רחוק לעבר הלא נודע, לפעמים נוגעים קלות ולפעמים כל אחד מהם נמצא בעולם משלו, נהנים מהשלווה ומשהייה עם אדם קרוב. רוני מצלמת אותם מהגב, מכבדת את הרגע. הצילום שלה מעצים את הביחד שלהם, משמר את הרגע שלהם לעולם ועד.