השפה הצילומית יולי 2012
מציגים: סיון מויאל / אביטל גרא / אופיר מנשה / נחמיה שרעבי / ליאת נאור / אפרת חכימי / עדי אלון / מוטי אבירם / שרונה בן-דוד.
מנחה: דיוי בראל.
סיון מצלמת את עצמה, פורטרט עצמי. היא מכניסה לצילומים מרכיב נוסף, כסא פשוט, איתו היא מנהלת דיאלוג בכל הצילומים. הכסא שסיון בחרה מייצר דריכות, יושבים עליו זקוף, אין אופציה אחרת. החלל שסיון מצטלמת בו, הוא הבית שלה, דל, צפוף ובעיקר חסום, אין פתחי יציאה, היא מנסה לצאת החוצה, אך ללא הצלחה. החלל הביתי והכסא שאמורים לייצר תחושות של רוגע ונוחות, מייצרים מתח וקלאוסטרופוביה מחניקה.
הצילום הוא ערוץ תקשורת, הוא מאפשר לנו להוציא את מה שאיננו יכולים לבטא במילים. ביום יום אביטל עובדת עם אוטיסטים באמצעות מצלמה, השפה שלהם חופשית, נטולת מחסומים וידע מוקדם – המנציח ומשחזר את המוכר. אביטל מצלמת בהשראתם, מנסה להבין את העולם ואת אופן הראייה שלהם, היא רוצה להיות לרגע אחת מהם. זאת הדרך שלה לפרוץ את הגבולות של הראייה שלה.
אופיר מצלמת צבע. רווי, צועק, נמצא מסביבנו כל הזמן, בכל מקום. הצהוב של הביצה, הירוק של הצמח, והכחול שלא ממש מזוהה, הפשוט נהיה גרנדיוניזי. היא מתפעלת ואינטנסיבית, מפתיעה וכאוטית, כופה עלינו את המבט שלה, צמוד, אינו מאפשר מרחב נשימה, כאילו אומרת לנו, ככה אני חווה את העולם, ועכשיו אתם.
השימוש באופניים בתל אביב כבר מזמן עבר את שלב הטרנד. נחמיה מציג קבוצות צילומים של רוכבי אופניים בנסיעה. הוא אינו פוסח על שום חתך חברתי בעיר, ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, שחורים, לבנים, דתיים, הורים, כולם מדוושים. וכולם בתנועה. דרך העבודה נגלית לעינינו תל אביב חיה, אופנתית, תוססת, ממהרת, ובעיקר מגוונת ופלורליסטית.
ליאת מצלמת פורטרטים של נשים טרנסג'נדריות. היא אינה נופלת לקלישאות ולרכילות. היא "מאכזבת" אותנו, אנחנו מחפשים סממנים מהעבר ולא מוצאים. היא מצלמת אותן בביתן, במרחב הפרטי שלהן, חודרת מבעד חומות של הגנות ודעות קדומות. זו עבודה על אומץ, על הליכה אחרי הלב. הנשים של ליאת בחרו בחיים.
בצילום של אפרת יש בהייה אל תוך מקומות ריקים. הוא מתחיל מכל דבר, זיכרון , חלום, נקודה בחלל. מרחב הפעולה שלה הוא הבית. הבידוד והמפגש שלה עם הקירות ועם עצמה, מייצרים הידהוד, פעולת הצילום מנכיחה אותו. התודעה היא כתם שמשנה צבע וצורה.
הורמונים. זריקות.שאיבות. החזרות. טפסים. US זקיקים. טפסים. מיקרומניפולציה. מחזור טיפולים. טפסים. IVF רירית. אוביטרל. אנדומטרין. צטרוטייד. FSH. השרשת עוברים. תקוות. אכזבות. טפסים. עדי מתעדת את עצמה ואת הסביבה הקרובה במהלך טיפולי הפוריות שהיא עוברת בשלוש השנים האחרונות. תהליך טכנוקרטי וקר, מטלטל ועמוס בצבעים קרים של בתי חולים, מכשירים רפואיים ומבחנות. העבודה שמה מראה מול עדי, ממחישה לה את הבלתי אפשרי מולו היא מתמודדת. הילד בינתיים הוא רק דימוי במכשיר האולטראסאונד.
מוטי מצלם פורטרטים של ליצנים רפואיים, בסטודיו. צילום נקי, רקע לבן. פורמט של פוטו רצח, שמאפשר לנו להתמקד במבט, בעיניים. תפקיד הליצן הרפואי ברור וידוע מראש, חד מימדי וממוקד מטרה, הוא צריך לשמח ויהי מה, הליצן נטול זהות, כל הליצנים הם אותו הדבר בשבילנו. מוטי מחפש את הזהות האבודה שלהם. מבעד לאיפור השמח, ובמבט נוגה למצלמה, הם מקבלים בחזרה את השוני, את הייחודיות של כל אחד ואחת מהם.
אצל שרונה, יופי, התרגשות וגילוי הן מילות המפתח בעבודה. התרגשות מיופי ומקסם הגילוי שלו, הצילום מאפשר לה לגלות יופי כל פעם מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שלה, הוא נמצא בכל מקום, אבל זמני, מגיע לשנייה ונעלם. היופי – הוא מצב נפשי, הוא בחירה. בעבודה שרונה בוחרת ביופי.