השפה הצילומית מאי 2017
מציגים: אילה גור / נורית בהונקר / נעה ברק / אלכס מירקין / עדנה גולדשטיין / יבגני קלוץ / חנה בר רשי / סמי שמואל / דויד סקורי / יוסי שרעבי / אסתר לוי.
מנחה: דיוי בראל.
עושר תרבותי נפגש עם דלות החומר. צבעוניות זוהרת על רקע רחוב אפור ונטול חיים. קהילה זרה חיה לצד חברה מקומית, חשדנית. סימנים מרהיבים ולא מוכרים של מסורת ותרבות מתקיימים בתוך גטו מערבי ומנוכר בדרום תל אביב.
בעבודה פרישמן פינת… מצלם יבגני את הצמתים של רחוב פרישמן עם הרחובות שמצטלבים איתו- לכיש, מצפה, שלמה המלך, ריינס, דיזנגוף, פרוג, דב הוז, הירקון, הרברט סמואל. כל צומת מצולמת מארבע קרנות ואת הצילומים השונים הוא מאחד לכדי דימוי אחד. כל צומת והדימוי שלה. כל צומת והסיפור שלה. סיפור רב שכבתי מעורבב וכאוטי. הנוסטלגיה המשכרת היא גם ההווה המתפורר. רחוב פרישמן של יבגני קלוץ הוא חלטורה מפוארת ונוגעת ללב.
דויד חוזר אל נוף ילדותו, נוף הררי בשיפולי בית שמש. הוא מצלם את המקומות בהם גדל והסתובב. מגרש הכדורגל, הדרך התלולה לתל בית שמש, בית נטוש, סניף הצופים הסגור, עשבים גדלים פרא, זיכרון דהוי נשכח מאחור. נראה שדבר לא זז ממקומו – הזמן עצר מלכת.
בצילומי הפרחים שלה, מבקשת חנה ללכוד את מהות יופיים, את סודם. היא מפעילה עליהם טכניקות צילום שונות, מחליפה סוגי פרחים ומצבים קיומיים שנעים בין פריחה לקמילה, משנה תאורות, מצלמת, סורקת. אך יופיו של הפרח נשאר בעינו – המרקם, הצבעוניות, הצורה, האנושיות. הלב והנשמה של הפרח לא דועכים.
עדנה מצלמת פורטרטים של בני משפחתה – אמא, אבא, ילדים, בעל, והיא בעצמה. בכל צילום היא מערבבת בין בני המשפחה, משנה את הגדרת המצולמים. הסבא הוא אבא והילדים הם אחים, גם היא בצילומים. לפעמים היא אמא לילדיה, לפעמים היא רעיה, ולפעמים בת להוריה. בכל צילום משתנים בני המשפחה – המבטים, שפת הגוף, מערכת היחסים בין המצולמים, הכול משתנה. תיאטרון מצבים.
סמי מצלם חצרות אחוריות בבתי ספר תיכון. אלו הן פינות נסתרות ומוזנחות, רחוקות מעין ומסמכות. רגעים של אושר וחטאי נעורים מתערבבים בחצרות האחוריות שבבתי ספר תיכון – סיגריה גנובה, נשיקה ראשונה, מקום מפלט, ביחד או לבד. החצרות הריקות, הדוממות שסמי מצלם טומנות חוויות חיים. נוצרות זיכרונות. אלו הן זירות הפשע של תקופת הנעורים.
החיפוש, הסקרנות, היחסים בין הנסתר לנגלה, בין השקט והרעש, בין אובדן לתקווה, בין שאיפה לפשר. הצילומים של נעה מבטאים את חייה. פשוטים, מורכבים, ברורים, מעורפלים.
הצילומים של יוסי מלאים ברחמים ובאהבה. הוא מצלם עצים, מבוגרים, נצחיים, מסועפי שורשים וענפים. עצים שסובלים מהזנחה ומאלימות. לעתים הם נדחקים בצפיפות לגדר ולעיתים הם משמשים כפח אשפה. כמה כאב יכול לטמון בחובו עץ אחד בודד.
להיכנס או לא. נכנסים. המטרה – להגיע לצד השני ועם כמה שיותר "שלל". מתחככים, מפלסים, דוחפים. נזהרים. זה חם, זה צפוף, זה מחניק. זה מזיע. הוא מזיע, היא מתחמקת ממגע. זה שוק הכרמל. אלכס יורד לקרקעית השוק. מצלם את השוק מלמטה. למטה האוויר עוד יותר סמיך והמרחב עוד יותר מצומצם, קלאוסטרופוביה.
עם רדת החשיכה הופך פארק הירקון, בין תל אביב לרמת גן, לאיזור דימדומים, זהו שטח הפקר עליו משתלטים תנים. הם חומקים במהירות, מתגלים לשבריר שניה ונעלמים לתוך העלטה. הייללות מפלחות את השקט שמסביב. אילה יוצאת "לצוד" אותם עם מצלמתה, היא שומרת מרחק, מסתתרת, לעיתים היא חוזרת עם "שלל" לעיתים עם רמזים.
נורית מתעדת שני אנשים שקרובים אליה מאוד. מצד אחד אביה ומצד שני נכדתה. סימנים של זיקנה לעומת ניצוצות של ילדות. תמימות וגילוי לעומת לאות והשלמה. והיא נמצאת בתווך, בין לבין, ובאמצע חייה שלה. מעגל החיים.