השפה הצילומית מרץ 2013
מציגים: גל עומסי / רותם פרנק ארליך / אורית פז / גליה שליו / נחמן גולדינג / יניב ימיני / מאיה כץ / דוד פלד / גבי לחמן.
מנחה: דיוי בראל.
פורטרט עצמי. חשיפה ארוכה. גל מצלם את עצמו בחלל הפרטי, מופיע פעמים רבות בכל דימוי, חשיפה כפולה ומשולשת, חצי שקוף, חצי נגלה, ושוב נעלם. לא שקט, סהרורי, מחפש.
רותם מצלם מפתחות, על רקע לבן, תאורה רכה, נשען על מסורת ארוכת שנים בצילום הטיפולוגי, מפתחות נמצאים ברשותנו כל הזמן. הם חלק מאתנו: פרטיים, אישיים, משרי ביטחון. כל מפתח מקבל את הרשמים שהשאיר עליו בעליו. עם הזמן צבעו דוהה, נוצרים קילופים וחריטות וגם המתכת לא נוצצת וחלקה כמו שהייתה פעם. כמו דיוקן של אדם, גם לאותם מפתחות יש דיוקנאות משלהם – קטנים וגדולים, כהים ובהירים, מבריקים וחלודים. כל אחד יחיד ומיוחד.
אוכל, גוף , שיער, מקלחת, תראו כמה זה דוחה, רגע, אולי זה בעצם יפה? משאירה אחריי סימנים. זה מה שאני אוכלת? לא יכול להיות… אני נקייה, אני מלוכלכת? זה לא נגמר. מתקרבת, מצלמת, נפעמת, נגעלת…
"לב קפוא / מה אני עושה / עם הכאב הזה / להתאהב או לוותר / הלב סגור / ואני רוצה שיפתח / שייתן סיכוי / לחיות עוד רגע שנשכח…" בכמה חודשים של שוטטות, התבוננות דרך המצלמה והרבה תהיות, הלב מפשיר ואני רוקדת – פותחת מנעולים, מזיזה מחסומים ונותנת לעצמי פשוט להרגיש. דמעות כאב הופכות לדמעות שמחה. קשרים מתחילים להיפרם.
מבעד לענני השמן במוסך האופנועים מצליח נחמן לייצר צילומים המשלבים בין מסת החומר של חלפי האופנוע לעדינותם של פרחים. צילומי סטודיו מוקפדים המייצרים מפגש אסתטי וקונספטואלי בין הגס לעדין, בין התעשייתי לטבעי, בין יופי לניכור.
ממש לפני הזריחה יניב יוצא לעיר. מחפש. מתבונן. מצלם. זמן מעבר. אור היום מתחיל לבצבץ, נורות הניאון עדיין דולקים, יש שקמים, ויש שחוזרים, אחד מוציא כלב לטיול, קבוצת אנשים מתקהלת מחוץ לבר, עובדים זרים מחכים להסעה. שעת קסם? בדידות?
משפחה? מסובך מדי. מאיה בוחנת ומפרקת את התא המשפחתי שלה. מערבבת בין פורטרטים של ההורים ושלה, בודקת קשרים, מחפשת דימיון, מחפשת אחיזה.
גבי מצלם את הים. אין חוף מבטחים, אלא רק מים. רוחשים, שקטים, מסתירים, מוארים ביופי אלוהי. לים יש חיים משלו ואנחנו עומדים מולו, נפעמים, חסרי אונים, מנסים להבין.