השפה הצילומית פברואר 2014

מציגים: משה שלר / געש תלמי גרנות / אברהם אלפנדרי / דניאל שקליאר / מיתר תבל / דנה וקסלר / נימרוד אינגמר / עמי זהבי / גל שפירא / איתי לוין / חנה הרציג / לנה ליבני.

מנחה: דיוי בראל.

משה מצלם בחנות המסגרות במרכז המסחרי של ראש העין, חנות קטנה וצפופה מהדור הישן, עמוסה בתמונות, חפצים וזיכרונות של חיים שלמים. החנות מספרת את סיפור חייו של בעל החנות – שוקי, אמונתו, משפחתו ,חבריו.

הגיבורים של געש הם הורים, וילדים. הוא מתעד אותם בגן המשחקים, בפארק, בקניון. תיאטרון רחוב משובח, שבריריי שנייה מצחיקים, עצובים, סורייאליסטים.

בנייני באוהאוס מתקלפים הם הגיבורים של אברהם אלפנדרי. מתפעל ומרומם אותם במצלמתו. תאורת בוקר זהובה חושפת את היופי והכיעור יחדיו. מבעד לעצים שעוטפים אותם נגלים סימני חיים.

שש-בש, פוקר, באולינג, סנוקר. ההתמכרות למשחק, למתח, לאתגר, לניצחון, לאכזבה. לזמן קצר כל ההוויה שלנו תלויה בדיוק של המכה. דניאל מזקק את הרגע הזה במצלמתו.

זו רגל או אולי בטן, מה זה בכלל?! מיתר מצלמת גוף ומנצלת את כוחו של החיתוך ושל האור בצילום כדי לייצר הפשטה, קו-מתאר וצורה. הגוף הופך לנוף, האדם לאדמה.

ריאליסטית פורמליסטית, סוריאליסטית, מתריסה, משחקת עם הטבע, עם חוקי האופטיקה, עם הגלוי, עם הנסתר.

כתמים לבנים הופכים כל כביש אספלט למעבר חציה. בהינתן האות – האור הירוק, הולכי הרגל פורצים לכביש בתנועה דו סיטרית לזמן מוגבל. תחושת בהילות ממלאת את הולכי הרגל שמא לא יספיקו להשלים את חצית הכביש בזמן הקצוב להם. זהו כאוס מופלא.

נגני הרחוב, מצד אחד שקופים לנו ומצד שני מביאים אותנו לפזם נעימות מוכרות אך נשכחות. לרובם הרחוב אינו אולם הקונצרטים שהם הורגלו אליו ולקראתו למדו בילדותם. זו במה של אין-בררה, זו מלחמת קיום מתמשכת.

גל מצלם פורטרטים רגישים של פועלי ייצור, אלו שעומדים מאחורי מכונות מגושמות ולבושים בסרבלים. אלו הם האנשים שאחראים לייצור מוצרי הבסיס. הגיע הזמן שנכיר אותם, שנחשוב ונתבונן לרגע על מי שמייצר עבורנו את הלחם שאנחנו אוכלים מדי יום.

איתי מצלם מצבות בבית הקברות נחלת יצחק. מצבות משנות ה-40 של תושבים אשר מילאו תפקיד בהגשמת הרעיון הציוני, שהביא להקמת המדינה בה לא זכו להיות. שיטתיות נטולת זוהר בצילום הופכת את המצבות לצורה ולחומר. העדשה מתקרבת, חותכת ומבודדת את הקברים. ללא זהות ושיוך באבן נותרו עקבות – של סימני הזמן, של התפוררות החומר, של אפור כעדות לתקופה שנשכחה ולקבוצת אנשים שאינם זוכים לכבוד ראוי.

חנה מצלמת בקפה באצ'ו ,זה הקפה ליד הבית, השכונתי, הוא משמש אותה כחלל עבודה. הבאצ'ו, כמו בתי קפה אחרים בתל אביב, מאפשר להגדיר מרחב פרטי וקבוע, מעין בית משני בעיר. כתושבת חדשה בקפה רוקמת חנה יחסים עם המקום דרך עינית המצלמה.

החיים של לנה פרוסים על פני חמישה צילומים. צילומים צפופים עמוסי פרטים וחפצים. לכל חפץ יש את הזמן שלו, לכל פרט יש משמעות, כל צילום מייצג תקופה.