הבלוג של צילום בעם נאן גולדין / Nan Goldin

צלמת אמריקאית. גולדין נולדה ב-1953 בוושינגטון והחלה לצלם בגיל 15. כשהייתה בת 12 התאבדה אחותה הבכורה, ברברה, שהיתה בת 18, אליה הייתה קשורה בעבותות. הצילום היה בשבילה תגובה להתאבדות. "כדי להילחם בשעמום הרגשי והתרבותי ולהציל את החיים שלה עצמה".

את התערוכה הראשונה שלה הציגה כבר בגיל 18, התערוכה עסקה בחיי הקהילה ההומו-לסבית והטרנסקסואלית בבוסטון.  דיוויד ארמסטרונג, צלם מוכשר בעצמו, עשה לגולדין הכרות עם הקהילה וחבריה. בשנת 1978 סיימה את לימודיה ב – School of the Museum of Fine Arts,  בוסטון,  ועברה לניו יורק.

נאן גולדין מגלה את ניו יורק

הלך הרוח בעיר הוא פוסט היפי, ריח של חופש משכר באוויר, גולדין עובדת בבר ומתחילה להכיר. היא מתחברת במהירות לסצנת האמנות וחיה את הלילה ועד הסוף: מסיבות, מועדונים, סמים, אבל לא רק… היא גם מצלמת כל הזמן. גם את עצמה. קרובה מאוד למצולמים וברגעים הכי אינטימיים שלהם: רבים, אוהבים, מתכוננים למסיבה, במצבי צבירה שונים ומשונים.

There is a popular notion, that the photographer is by nature a voyeur, the last one invited to the party. But I'm not crashing; this is my party. This is my family, my history.' Nan Goldin

מארגנת ערבי שקופיות ומוכתרת ל-דיווה

גולדין מצלמת בשקופיות ומתחילה לארגן ערבי הקרנה לחברים, עם הזמן היא מוסיפה פסקול מוזיקלי להקרנה, היא מגיעה עם סלים עמוסי שקופיות, ישר מהתנור החם והצבעוני שלה. ההקרנות זוכות להצלחה, ויש התלהבות כללית מהמופע האור קולי. את נאן גולדין פחות מעניין הצילום הבודד אלא הנרטיב המתמשך. ערבי ההקרנה נהיים פופולריים בטירוף, יותר ויותר אנשים מגיעים, גולדין עובדת עם שני מקרנים, מקרינה 800 שקופיות בערב ו-Velvet Underground ברקע. גולדין מוכתרת כ-Downtown Diva. הרבה כוחות וסמים נדרשים מנאן כדי לחיות חיים סוערים כלכך ובו בזמן גם לצלם אותם. ב-1981 מתפרסמת העבודה The ballads of sexual dependency.

המוות אינו מחוסר עבודה

העבודות של נאן גולדין מספרות על דור שלם: אנשים, טעם, מוזיקה, אופנה, ובתוך כל זה הקיום היומיומי, רצון לחגוג ומתחתיו מסתתרת בדידות, מסתתר המוות. המוות נוכח אצל נאן , בחיים שלה וכמובן בעבודה שלה. בשנות ה – 80 הרגה מחלת האיידס חברים רבים של גולדין. הצילום מסמל לה את החיים, אבל דרכו היא מגלה כמה היא איבדה.

גולדין ורוברט מייפלת'ורפ

למרות שסוג הצילום שלהם שונה לגמרי, גולדין מזכירה את רוברט מייפלתורפ, שניהם בניו יורק של שנות ה-70 תחילת ה-80, שניהם עושים אאוטינג לקהילה ולתרבות ההומו לסבית, ושניהם חיים על הקצה, הקצה של הלילה, מעניין אם יצא להם להיפגש באיזה אפטר בסטודיו 54 , שלארי לאבאן מתקלט סט ארוך אל תוך הלילה והבוקר שאחרי.

"We see people searching, restless, passing by, curious. The world is not cold, but only a body can give real warmth. People-couples and occasionally singles- seek to quench an instatiable yearning."  nan goldin