הבלוג של צילום בעם

איך מצלמים אֵין – בועז טל
שיחה עם דנה טל שגב

מאז תחילת שנות השמונים, היה בועז טל אחד הצלמים המשפיעים והחשובים בארץ, כשהוא מכוון את המצלמה אל הקרוב לו ביותר.

בעבודות המוקדמות שלו, עסק בועז טל בבחינה של מגדר וגבולות, חילופי תפקידים, יחסי תלות והישענות, משפחה והורות. הצילומים שלו היו מבוימים, בדרך כלל בסביבה הביתית העמוסה בחפצים יומיומיים. רבים מהצילומים מתכתבים עם דימויים מתולדות האמנות, מהמקורות ומהנצרות, כשמשפחתו – אשתו זהבה ובנותיו – מגלמות את הדמויות בסצנה, פעמים רבות בערום חלקי או מלא.

בתחילת שנות ה-90 הוא עבר לצלם בסטודיו. הסביבה הביתית העמוסה התחלפה ברקע שחור, שהגוף המצולם כמעט נבלע בתוכו.

עם השנים הצילומים הראו את הגוף המשתנה, המזדקן ואת הגוף החולה. גם צילומי הטבע הדומם והצמחייה עסקו במוות.

השבוע, נפתחה בגלריה אינדי התערוכה "איך מצלמים אֵין" (אוצרת: רונית עדן), ובה מוצגים צילומים של בועז טל שלא הוצגו עוד, בעיקר מהשנתיים האחרונות לחייו.

שוחחנו עם דנה טל שגב, בתו של בועז טל, על התערוכה החדשה, על המעורבות שלה בעבודה של אביה, על הילדות ועל המוות.

איך נולדה התערוכה?

זה תהליך שהתחיל לפני 11.5 שנים, אחרי שאבא שלי נפטר. סרקתי את כל החומרים ובניתי אתר. חילקתי את העבודות לפי שנים, את כל קטעי העיתונות ואת הדוקטורט שהוא כתב. כשהתחלתי לעשות את האתר, עברתי על כל החומרים בצורה מאוד מסודרת, וראיתי שיש המון צילומים בהארד דיסק מזמן המחלה. ממש כמויות של אלפי צילומים מהשנתיים האחרונות. המצלמה שלו, מצלמת פוקט קטנה, היתה איתו כל הזמן, על המיטה או בכיס, והוא כל הזמן צילם. לאט לאט התגבש הרעיון שאלה חומרים שמעניינים לתערוכה. הצעתי את התערוכה למוזיאון ישראל, והם היו מאוד בעניין.

אז גם פגשתי, ממש במקרה, את רונית עדן, שהיא האוצרת של התערוכה.

כמה שנים קודם, שמעתי אותה מדברת בכנס על אורי קצנשטיין באוניברסיטת חיפה. אני כתבתי את התזה שלי על אמני וידאו שמצלמים את עצמם ואחד מהם היה אורי קצנשטיין. רונית סיפרה שם שהיא אצרה תערוכה של קצנשטיין באמסטרדם וממש לפני התלייה של התערוכה הוא נפטר במפתיע. היא דיברה על השאלות שיש לה, אם להמשיך לעבוד ולהציג את התערוכה שלו או לעצור. התרשמתי מאוד מהדרך שבה היא מציגה את ההתלבטות.

כשפגשתי אותה שוב, בתקופה שעברתי על החומרים, היא סיפרה לי שהיא אצרה תערוכה שאבא שלי הופיע בה, כמה שנים קודם.

הצעתי לה שניפגש, הבאתי לה את ההארד-דיסק, ובחמש השנים האחרונות אנחנו עוברות שוב ושוב ביחד על התמונות האלה, ומגבשות את התערוכה.

את מרגישה שהמעורבות שלך בצילומים של אבא שלך מילדות נתנה לך את הכלים או סוג של לגיטימציה לעסוק בחומרים האלה עכשיו?

זאת שאלה מורכבת. אבא שלי הוריש לי את העיזבון האמנותי שלו. הוא באחריותי, ואני מטפלת בו ודואגת לו במשך כל השנים מאז שהוא נפטר.

מה כלל העיזבון? היה ארכיון מסודר?

היו לנו שני סטודיואים מלאים בחומרים, וספרי צילום וקונטקטים וקטעי עיתונות. הכול היה בבלגן גדול מאוד. לא היה ארכיון. פשוט היו ערימות של ספריות ושל חומרים שהוא אסף במשך השנים. משנות ה-70, מאז שהוא התחיל לצלם.

איך מתמודדים עם עיזבון כזה?

בעצם אחרי שהוא נפטר הדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל למיין הכול ולהבין מה אני שומרת, מה אני מוסרת ומה אני זורקת. היו שלוש ערימות – לשמור, למסור לזרוק. היה תהליך מאד ארוך של להבין מה לשמור. התייעצתי עם הרבה מאד אנשים אבל בסופו של דבר זה תהליך שעשיתי מאד לבד.

מה זרקת?

מלא. גם מלא הדפסות. הייתי בבית ביפו, בקומה השלישית. מדובר בהדפסות ענק, כמויות של הדפסות ממוסגרות. הייתי עם חבר שבא לעזור, ונוצר מצב שבו זרקנו עבודה-עבודה למטה, לתוך החניה. פשוט ראיתי את כל המשפחה שלי מתרסקת עשרות פעמים לתוך הרצפה. לא היה לי מה לעשות עם זה. זה כאב לב גדול אבל אין מה לעשות עם ההדפסות האלה.

מוזיאונים? אוספים?

יש במוזיאון ישראל כמה עבודות של אבא שלי, וגם במוזיאון תל אביב. אבל גם להם אין מקום לשמור, מדובר בכמויות של חומר. זאת בעיה גדולה להמון אמנים פלסטיים, שמשאירים עיזבונות ענקיים ונורא קשה אחר כך לדעת מה לעשות איתם. זאת שאלה גדולה".

איך הגיעה התערוכה לאינדי?

היה לי רצון שהפינאלה תהיה במוזיאון גדול, אבל התהליך מול המוזיאון היה מאוד ארוך – זה גוף גדול, יש הרבה ועדות, היתה קורונה באמצע, חילופי מנהלים, חילופי אוצרים. בסוף לא כל כך הסתדר להציג שם. לא רציתי לחכות יותר. הרגשתי גם שהשאלות והאי-נחת שהתערוכה מעלה, לא מתאימים במוזיאון גדול. קיבלתי הרבה תגובות של קושי. לא פשוט לאנשים לראות את החומרים האלה ולעמוד מאחורי זה.

לאינדי הגעתי דרך העמותה שאני עובדת בה שנקראת 'שותפים למסע' שעושה ליווי לאנשים בתהליכי סוף חיים. שם פגשתי את אורית ברתיני שביט, שהיא חלק מהגלריה. היא הזמינה אותנו לתערוכה שהיא עשתה על אבא שלה, ומשם זה התגלגל. העבודה עם אינדי כל כך נעימה ונוחה וקלה ומזמינה, ונותנת מלא חופש ומקום לעשות מה שאתה רוצה. חוויה מאוד טובה".

במהלך העבודה על התערוכה, חשבת איך אבא שלך היה עושה את זה? מה ההורים שלך היו אומרים?

זאת שאלה שמהדהדת בי ואין לי תשובה אליה. אני חושבת שנקודת המבט של ההורים שלי ואיך שהם רואים את העולם, זה משהו שטבוע בתוכי, אז זאת לא שאלה שאני מהדהדת החוצה, מה הם היו עושים. זה חלק ממה שקרה בבית, מאיך שחייתי צילום ואמנות בתוך הבית, אלה חיים שאין בהם הפרדה בין פנים לחוץ, בין פרטי לציבורי, בין האמנות לחיים.

בלי הפרדה?

ברגע שהבית מצולם ומוצג כלפי חוץ, במוזיאונים, בעיתונות, אנחנו שם. התפקיד בבית היה הרבה יותר מורכב ממה שהצופה רואה בצילומים. בתוך ילדה בת 10 הייתי יושבת שעות לרטש את הצילומי-שחור-לבן הגדולים האלה, ובשבתות הייתי איתו במעבדה.

בצילומי המשפחה בעבודות המוקדמות, יש משחקיות והומור, אבל יש גם משהו מאד רציני. ספרי קצת על חוויית הצילום – מה היתה המעורבות שלך?

בדרך כלל זה קורה בשבת בבוקר, כשכל המשפחה בבית. היינו רואים את הרפרנס, אבל אז היה כמו רגע משחקי כזה, שכל אחד מביא משהו – אם זה תחפושת או איזה אביזר או אלמנט, ולאט לאט זה מתעצב. היה כיף. ממש.

וכשאת רואה את הצילומים האלה בספר או תלויים במוזיאון?

החוויה שלי מול זה ממש תלויה בגיל. כשהייתי ילדה הייתי מאוד גאה. הייתי גאה באבא שלי, והייתי גאה במשפחה שלנו. זה היה כיף. זה היה משהו שהוא חלק מהחיים, ושנותן להם נופך מעניין. זאת פשוט היתה תחושה שעושים משהו מיוחד ביחד.

משהו של כולם או של אבא שלך?

זה מורכב, אבל גם וגם. ברור שאבא שלי הוא זה שלוחץ על ההדק. הוא הסמכות העליונה בתוך הדבר הזה. אבל בו זמנית זה גם של כולם.

עם השנים, המבט שלך על העבודות האלה השתנה?

היו לזה כמה תקופות. באיזשהו שלב, בתחילת ההתפתחות, פחות התאים לי להתפשט ופשוט הצטלמתי לבושה. ואז ב-2001 היתה תערוכה במוזיאון תל אביב ושם הוצגה סדרה של צילומים שלי בתור בן אדם בוגר. היה גם צילום בעירום של כל המשפחה, הרבה יותר מרומז. אחר כך הצטלמתי שוב ב"ריפוי של ט'", זה כבר גילאי 20-30. זאת היתה נקודת מבט של אדם בוגר בתוך הסיטואציה הזאת, והפעולה הרגישה לי מאוד טבעית. אני חושבת שהיא תמיד היתה הרבה יותר קשה לצופים מאשר לנו. לי, בתור אדם שמצטלם או הבת של אבא שלי, זה תמיד הרגיש דבר טבעי לעשות.

על ההזמנה ובחלון הפונה לרחוב – דיוקן עצמי של בועז טל על קברה של אשתו, זהבה. בתוך חלל הגלריה, התערוכה מחולקת לשלושה חלקים – בחלק המרכזי מוצגים צילומים שרובם מהשנתיים האחרונות לחייו של בועז טל, בחלל אחר מוצגים צילומים מהנגטיב האחרון שצילם, ועל הקיר שליד הכניסה, סדרה של צילומי רקפות

קראתן לתערוכה "איך מצלמים אֵין". זה בעצם כישלון ידוע מראש, לא?

זה חלק מהניסיון להבין. שלושת הסדרות בתערוכה הן שלושה ביטויים של השאלה איך לצלם אֵין. אבא שלי אמר פעם בראיון שבציור אתה מתחיל מדף לבן או מקנווס לבן או מדיקט. יש לך משהו להתחיל עליו. בצילום אין. אי אפשר להתחיל מריק. אתה חייב לצלם אובייקט. אתה לא יכול לצלם חוסר, תמיד אתה מצלם משהו שהוא ישנו. זאת שאלה שהוא התעסק איתה – איך מצלמים נוכחות חסרה.
כמה שלהורים שלי היו יחסים מאוד סימביוטיים, ואהבה מאד חזקה, והם עבדו ביחד והיו ממש שותפים, באחד היומנים שלו הוא כתב שזהבה נוכחת בחיים שלו מאז שהיא איננה יותר מאשר בחייה. שיש משהו באינות או בריקות הזאת שהוא עוצמתי מאוד, יותר מאשר הנוכחות בחיים. זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו מאד מאד חזק בקשר שלי ושל אבא שלי. ליוויתי אותו בשנים שבהן הוא היה אלמן, ואחר כך, לפני 7 שנים אני התאלמנתי, ואני ממש יכולה להבין את המשפט הזה לעומק.

בחלל המרכזי יש הרבה מאוד צילומים, רובם מהשנתיים האחרונות לחייו, הרבה פורטרטים עצמיים במהלך המחלה, טבע דומם, וגם צילומים מחו"ל

הצילומים בחלק הזה של התערוכה מראים רגעים שלא נראו, ושבדרך כלל לא רואים. רוב התמונות הן מהשנתיים האחרונות בחיים של אבא. בתקופה של מחלה אדם בדרך כלל מסתגר. או שהוא בבית או שהוא במסגרות טיפול אחרות. ויש משהו בתערוכה הזאת שמוציא את זה החוצה. גם בצורה אסתטית אבל גם לא. לראות את היומיום, את השגרתי, את הבנלי, את המכוער של כל התהליך הזה.
ב-2011, אבא שלי עשה ביחד עם מוטי עומר רטרוספקטיבה בגלריה האוניברסיטאית, תערוכה שקראו לה 'בועזהבה'. הוצגו שם שלוש תקופות של הצילום שלו בהדפסות מחודשות. כשהוא סיים את התערוכה הזאת הוא נסע לפריז, וכשהוא חזר הוא גילה שהוא חולה, שיש לו סרטן בראש. בתערוכה יש גם כמה תמונות מהטיול הזה. יש גם שילוב של צילומים מתיקיות שאבא שלי יצר. כמו הצילום שבו הוא אוחז ביד של אמא שלי אחרי שהיא מתה. יש משהו בצילום הזה שבעיניי הוא כל כך נוגע ללב וכל כך מאיר את סוף החיים של אבא שלי. איך מצלמים אין – אפשר גם לצלם גוף של אדם שמת. זה גם חלק מההתבוננות בשאלה הזאת.

בסדרת צילומי הרקפות שבעה צילומים של עציץ של רקפות קמלות על שולחן. ספרי על הבחירה בסדרה הזאת

זה משהו שאבא שלי נהג לעשות בשנים האחרונות – לצלם במין חזרתיות כזאת את אותו דימוי כמה וכמה פעמים. ויש גם משהו ברקפות עצמן. הן נמצאות בסלון של הבית. זה אותו סלון שמופיע בדימויים של השחור-לבן, על אותו שולחן. אותו בית, אותו סלון, אבל ההתמקדות כל כך שונה – בפרט, בנבילה, בריקבון, בסוף. זה אולי קצת מזכיר את הטבע הדומם ההולנדי, אבל המבט אחר, מבט שמחפש את הפרטים, את הסוד שבתהליכי ההתבלות.

הנגטיב האחרון – מתי הוא צולם?

אני לא יודעת. זה נגטיב שמצאתי במקרה במצלמה של אבא, 10 שנים אחרי שהוא נפטר. הוא היה בתוך המצלמה ופתחתי אותה, אז הוא נחשף קצת. על חלק מהתמונות רואים את חדירת האור. לא ידעתי שהוא נמצא בפנים. הוא ריגש אותי נורא. הדימוי שמופיע בו הוא של דמות שלאט לאט מתפשטת מבגדים ונשכבת. ממש כמו תהליך אשכבה, או מיתה.

מי האישה שמצולמת? היא מופיעה בצילומים של אבא שלך ממש מההתחלה

היא מההתחלה. ואני לא יודעת מי היא. אני ממש מקווה לגלות. יש לי איזושהי אמונה, בהתבסס על זה שהיא מופיעה בעבודות של אבא שלי כל השנים, שזאת לא תהיה בעיה. אני מקווה. קיוויתי שהיא תגיע לתערוכה. בינתיים זה עוד לא קרה.

השמות של הצילומים בעבודות של אבא שלך היו מאוד משמעותיים. אתן בחרתן לא לתת שמות לצילומים בתערוכה

כן. אין שמות. זאת תערוכה של אבא שלי, העבודות שלו, שהוא צילם. רונית אצרה אותה. יש קו דק שאנחנו צריכות לשים לב אליו כל הזמן, בין העובדה שזאת תערוכה שלו לבין המעורבות שלנו. אם אנחנו ניתן שם המימד של הפרשנות שאנחנו נותנות לעבודות יהיה אדיר.

מה את חושבת שבועז היה אומר על התערוכה?

זאת שאלה שהיא חשובה ומשמעותית בעיניי. ואין לי מושג. אני חושבת שהוא היה מתייחס אליה כאל המשך מאד טבעי למה שהוא עשה עד עכשיו. אם כל החיים היה מקום שבין משחק לתצוגה החוצה של דברים שהם מאד אישיים ופרטיים, אז גם במחלה ובמוות זה בדיוק אותו דבר. הוא צילם את סרטן השד של אמא שלו, הוא צילם את אחותי עם קימורי גב של מחלה. אני חושבת שכל מה שהוא צילם, היתה לו כוונה שיהיה מוצג. הכל היה מצולם.

יש משהו בקשר שלי עם אבא שלי שמרגיש לי שהתחזק בעקבות העבודה על התערוכה בעקבות השנים מאז שהוא מת. כמו למידת עומק. נקודת מבט חדשה על מה שהוא עשה. בשבוע האחרון לקראת התערוכה הרגשתי שהוא ממש נמצא בתוכי.

יש לי תחושה כאילו זאת החתיכה האחרונה בפאזל, שהוא עדיין לא הספיק להציג, אז אני עושה את המהלך הזה של לסגור ולהציג את הצילומים. אבל זה משהו שמרגיש לי מאד טבעי לאופן הפעולה של אבא שלי בעולם. מהבחינה הזאת אני מרגישה שהוא היה גאה.

איך מצלמים אֵין – בועז טל
גלריה אינדי, צ'לנוב 42, תל אביב
נעילת התערוכה: 16/2/24
ביום נעילת התערוכה ב-12:00 יתקיים שיח גלריה בהשתתפות עדי נס
לאתר גלריה אינדי