מערך השיעורים

צילום והגוף – זהות, מיניות, מעקב

  1. הפורטרט הבורגני
    הפורטרט הבורגני מתייחס לאפשרות שפתח הצילום בפני מעמדות נמוכים להשיג דיוקן עצמי, ולכן גם ייצוג וזיכרון משפחתי, קהילתי והיסטורי. מדובר בפורטרטים פרטיים, אך יש להבין אותם ביחס לשינויים פוליטיים רחבים, כמאבק על זכות מעמדית. נבחן כיצד הותאמה המצלמה לפנים ומה רצו אנשים מהפורטרט שלהם. הפורטרט המצולם הוא הזמנה להזדהות – "מי אני? "; הוא אינו תיעוד פשוט של אדם, אלא אתר שבו אנשים "מתחפשים" לעצמם וממציאים לעצמם זהות צילומית. בזכות המרחק ההיסטורי, נוכל לעשות הזרה – מלשון זר – לפורטרט ולתוצריו. נצפה בהתגלמויות חומריות של הפורטרט ונשאל: אילו אובייקטים פיזיים יצרו ממנו? איך נגעו בו וכיצד הוא נגע באנשים? כיצד המצאות כגון אלבום המשפחה ייצרו כבר במאה ה-19 מעין "רשת חברתית", שהסדירה את התוצר הצילומי מחד, ומאידך יצרה קהילות צילום חדשות.

 

  1. עירום "אמנותי"
    . אקדמי (Académie) הוא השם שקיבלו תצלומי עירום אמנותי. צילום העירום מכונן מפגש נפיץ של המצלמה עם הגוף, שנע על גבול החוקיות ולכן דרש הצדקה ואליבי כדי לחמוק מהמשטרה. אמנות הייתה כלי להלבנת תצלומי עירום רבים, שאמצו פוזות קלאסיות מתולדות האמנות, בטענה שהם "מתווים" לציירים אקדמיים (ומכאן, "אקדמי"). אולם ההשוואה בין ציורי עירום (nude) לבין תצלומי העירום אינה מחזיקה, כי הצילום אינו מצליח להסתיר את הגוף והבשר הממשיים. צילום העירום, שהחל כניסיון להתחפש לציור כדי להיכנס בדלת האחורית לשדה האמנות, הוביל בסופו של דבר לשינוי האופן בו מתואר הגוף העירום באמנות הגבוהה.

 

  1. פּוֹתְרֶט
    לצד צילום העירום ה"אמנותי" צמח צילום פורנוגרפי שלא ניסה לעטות על עצמו צעיף אומנותי, אלא לקרוע אותו בגסות לגזרים. הצילום הגדיר מחדש את הפורנוגרפיה, שהייתה לפניו בעיקר טקסטואלית, והפך אותה לאיום, בשל הנגישות של הדימויים למעמדות ה"לא נכונים" (נשים, ילדים, אנאלפביתים, פועלים , וכד').
    יותר מאשר תוכן מיני, הפורנוגרפיה היא זירת מאבק על למי-מותר-להראות-מה-ולמי. החשש הוא שהצופים לא ידעו לשמור על מרחק ביקורתי בריא מהדימויים ויתחילו לגעת בתמונות, בעצמם, או באחרים. טכנולוגיית הצפייה הפופולרית בפורנוגרפיה הייתה סטראוסקופ – צילום תלת ממדי – שגרם לצופה "לחדור" לתוך התמונות ולתמונות "לחדור" וירטואלית לתוכו. אתמקד באיקונוגרפיה של המבט הנשי הישיר למצלמה ובאפקט הפורנוגרפי שהוא מייצר (תחושת קירבה פסיכולוגית, מציצנות, שיתוף פעולה, ואף מגע ובו-זמניות עם הצופה). בנוסף, תצלומי "תועבה" היו אחד המפגשים הראשונים של הצילום והמשטרה. מאחר והיו לא-חוקיים, התצלומים הוחרמו בידי המשטרה, שקטלגה ושמרה אותם בארכיון שלה, וכך שרדו עד היום. נראה כיצד אקט איקונוקלסטי – אקט של סילוק ומחיקת דימויים – הופך לאקט של שימור.
  1. תצלומי זהות משטרתיים
    פורטרט הזהות המשטרתי ("פוטו-רצח") נקשר תאורטית למבט הפנאופטי, ל"עינו של הכוח" ולכינון חברת המעקב המודרנית שמתאר מישל פוקו (Foucault). הצילום היה חלק מטרנספורמציה של טכנולוגיית השיטור, מכוח פיזי ישיר לכוח שמופעל דרך מבט, מדידה ומעקב. אבל השילוב של הצילום במשטרה ל א היה קל – מסתבר שלא מספיק לצלם פושעים כדי לזהות אותם. כדי שתצלום יסגיר זהות ביעילות, הוא חייב להיטמע בארכיון. להטמעה שתי רמות: ראשית, צריך להסדיר את הליך הצילום; שנית, חייבים להקיף כל פורטרט במדידות סטטיסטיות שיאפשרו לארכב, לנהל ולשלוף את המידע במהירות (מעין אלגוריתם). רעיון תצלום הזהות הוליד פורטרט מקביל, אך מטריד יותר. אם הפוטו-רצח המשטרתי ביקש לזהות ולתפוס פושעים ספציפיים, הפורטרט הסטטיסטי ביקש לצלם לא אנשים אלא טיפוסים. לשון אחר, לא לצלם פושע אלא את הפושע, כלומר, "הפושע הממוצע", או "פני הפשע". מעבר למטרה להשתמש במצלמה כדי לשלוט חברתית בגוף הפשע. בדומה לפורטרט המשטרתי, הפורטרט הסטטיסטי שאף להגביל את התרבותו וכך להשביח את הגזע האנושי.

 

  1. צילום פסיכיאטרי
    פרקטיקות של צילום פסיכיאטרי החלו להופיע במקביל להפיכת הפסיכיאטרייה לדיסציפלינה מדעית מוכרת. נתבונן במערכי צילום לניסויים קליניים בבתי חולים כדי לנסות להבין כיצד רופאים ניסו לצלם את העולם הפנימי. הפנים היו האתר עליו נפגשו המצלמה והנפש, אולם המפגש היה מתעתע. מחד, הצילום הבטיח להקפיא, לרשום, ולקטלג את הסימפטומים הכאוטיים של מחלת הנפש; מאידך, במהרה לא היה ברור האם המצלמה רק מתעדת סימפטומים, או בעצם משקפת את התשוקות של הרופאים, ובדרך מלמדת את הפציינטיות כיצד "לדגמן" התקף היסטריה, למשל, ואף גורמת להתפרצות המחלה.

 

  1. כרונופוטוגרפיה: צילום – זמן – גוף
    המפגש יעסוק בתקופה בה זמני הצילום התקצרו כל כך, עד שהמצלמה, שבתחילה דרשה חשיפות ארוכות, החלה לצלם מהר יותר מהיכולת של העין לראות, ולחשוף עולמות לא מוכרים ועולם ויזואלי לא-מודע. הכרונופוטוגרפיה קשורה לתפיסות הזמן המשתנות של המאה ה-19 עם הופעת "זמן הרכבת" ועשירית השנייה. היא הפכה את המצלמה לכלי מדעי של ממש בזכות עצמו, וחוללה מהפיכה ביחסים בין אמנות, מדע וצילום. הכרונופוטוגרפיה הובילה להמצאת הקולנוע, להתפתחות משמעותית בחקר התעופה והרפואה, כוננה בסיס לחקר הבליסטיקה; לחינוך הגופני המודרני; לאימון אתלטים וחיילים; והיא לקחה חלק בהתפתחות ניהול העבודה המדעי. לבסוף, הכרונופוטוגרפיה סיפקה איקונוגרפיה לתיאור תנועה באמנות המאה ה-20. בפרק נתמקד בשני חלוצי הכרונופוטוגרפיה, אטיין ז'ול מארה ואדוארד מויברידג'.

אשמח לקבל פרטים נוספים:

יצירת קשר

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.