הבלוג של צילום בעם מסע ישראלי לבטן האדמה

צילומים: רלי אברהמי
טקסט: אבנר אברהמי

"ידיעות אחרונות" ביקשו מאיתנו להשתתף בגיליון יום העצמאות שנושאו מסעות ישראליים. חשבנו על רחוק או עמוק ובחרנו באפשרות השנייה שניצבת ממש מתחת לרגליים (היא גם הזולה). לפיכך נטשנו לרגע את הכיכרות הסוערות ויצאנו לסיור פה ושם מתחת לארץ ישראל, להתבונן בשכבות הסלע הנושאות על גבן את הארץ הזאת, ירדנו אל המערות והמנהרות החצובות בשכבות הגיר, הקירטון, הנארי והכורכר ופגשנו את הישראלים שהשהייה במעבה האדמה היא בגדר שגרת יומם.

חוקרי האוניברסיטה במערת פטיש

מזרחית לאופקים, מתחת למבצר פטיש שנבנה על ידי העות'מאנים בסוף המאה ה-19 כדי להבטיח משילות במרחב הבדואי (בעיה ותיקה, מסתבר), חצובה בסלע הפריך מערה מהתקופה הביזנטית. פעם אכסנו בה תבואה. היום חיים בה עטלפים, יונים, גם פרוקי-רגליים מסעירים, ומבקרים בה מטיילים, משליכי אשפה וחוקרי אקדמיה, כל אחד מטעמיו. פגשנו את האחרונים, ארבעה אנשי האוניברסיטה העברית משלוש דיסציפלינות – ביולוגיה, גיאולוגיה וארכיאולוגיה, המשתפים פעולה מתחת לאדמה. הבכירה שבהם, הביולוגית, ד"ר אפרת גביש-רגב, 46, חוקרת עַכְּבִישָׁנִים (מחלקת יצורים ממערכת פרוקי-רגליים, שביניהם מיני עכבישים, עכשובים, עקרבישים, ועכביסוּמאים), ומנהלת את האוסף הלאומי של העכבישנים באוניברסיטה העברית בירושלים. יחד איתה נמצא הדוקטורנט שלֹמי אהרֹן, 41, שעבודת הדוקטורט שלו, בהנחייתה, מתמקדת באבולוציה של העכבישנים במערות. לצדם, מטעם הגיאולוגיה, בועז לנגפורד, 35, דוקטורנט ב"מרכז לחקר המערות" (של פרופ' עמוס פרומקין) שחוקר את הקשר בין מערות לתזוזות טקטוניות. הארכיאולוגית שבחבורה, מיקה אולמן, היא דוקטורנטית שמתמקדת ב"תרבות חומרית" (כלי חרס, אבן, מתכת, אמנות, בניה) במערות מהתקופות הנאוליתית, הכלכלותית והברונזה-הקדומה (6,000-2,000 שנה לפנה"ס).

נהגות הקו האדום של הרכבת הקלה

טקס פתיחת הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן אמור להתקיים החודש ואחריו ינועו קרונותיה בין פתח-תקווה לבת-ים, לאורך 24 ק"מ, כחצי מזה מתחת לתל אביב, בתדירות של 6-8 דקות כדי להספיק להסיע 235 אלף נוסעים ביממה שיעלו וירדו ב-34 תחנות.

בתחנת ארלוזורוב החדשה, 25 מטר מתחת לפני הקרקע, פגשנו שלוש מתוך 13 נהגות הרכבת (סך-כל מספר הנהגים – כמאה) שהוכשרו להובלת ההמונים במהירות תת קרקעית של 80 קמ"ש, כשהמהירות העל קרקעית אטית בהרבה – בסביבות 30 קמ"ש.

עומדת משמאל – נעמי ברוך, 46, תושבת בת ים, אם לשניים, בעלת רישיון למונית ואוטובוס, 25 שנה על הכביש, עבדה כנהגת "דן" ו"מטרופולין". יושבת במרכז – ולריה רדינובסקיה, 40, ילידת אוקראינה, עלתה לארץ ב-2001, חד-הורית (לשלושה), בעבר שירתה כנהגת משאית בחיל האוויר, "הילדים גאים בי", אומרת, מתכננת להביא אותם לבכורה. מימין – יאנה זיבניצקי, 38, מפתח תקווה, אם לבן שנה וחצי, ילידת נובוסיבירסק, רוסיה, עלתה לארץ בת 11, שירתה בצה"ל כנהגת האמרים ובאזרחות היתה נהגת דן ("במפרקית"). בנהיגת רכבת קלה בעיר, אומרת – "או שבלמת או שדרסת, אין שמאלה-ימינה". לנהיגה מתחת לאדמה התרגלה לדבריה בלי בעיות. בהתחלה, מספרת, היה קצת מפחיד ובהמשך התברר שזו בעצם החלק הנעים, שכן אין סיכוי שמישהו יקפוץ פתאום למסילה באמצע המנהרה ("אבל התגלו כבר כמה ציורי גראפיטי").

קברני מנהרות עולם

כל מדרונותיו של הר המנוחות במערב ירושלים מלאו בקברים ו"חברה קדישא קהילת ירושלים", מצאה פתרון למצוקת הקבורה – חציבת עיר קבורה תת קרקעית בעומק 60 מ' (בשלב זה) ששמה "מנהרות עולם". עיר המתים הירושלמית, בעלות 300 מליון שקל, נחנכה (עם קייטרינג) בסוף 2019 וכעת שוכנים בה כבר כ-3,500 מתושבי העיר שהלכו לעולמם מאז הפתיחה.

פגשנו למטה את יעקב עקשטיין מאיר הפנים, מנהל האתר, קברן ותיק, שהוביל אותנו לאורך הרחוב הראשי, ברוש, ממנו מתפצלים רחובות משניים כדקל, ורד והדס, שיהיו בעתיד כתובתם הקבועה של אלפים. שמענו ממנו ש-71 רחובות ראשיים שכאלה צפויים להיחצב בהמשך, כולם במתכונת קניון ענק, שתקרתו מתרוממת לגובה 16 מטר, מה שמאפשר שלוש קומות של מקבצי קבורה בכוכים החצובים בקירות, בנוסח "קברות הסנהדרין". לקלאוסטרופבים שבינינו ייאמר מיד, אל חשש. המקום מפתיע בממדיו ומעניק בהחלט תחושת רווחה.

אולמות הקבורה המאווררים, מוארים בתאורה מעוצבת (ע"י אמן מגרמניה) שנעה בתחכום עם מלווי המת למען חיסכון באנרגיה. הטמפרטורה מתחת לאדמה יציבה, בין 20 ל-23 מעלות, לא משנה מה העונה, כך שאין צורך בהשקעה במיזוג. בנוסף קיים מרכיב החיסכון הנדל"ני. אם עד היום היה ניתן לחפור 180 קברים לדונם, בקבורה במנהרות גדל המספר הכולל (במשטחים האופקיים ובקירות) ל-4,000. עניין נוסף, הקבורה בסגנון הסנהדריני כמעט ומייתרת את ענף המצבות, שכן הכוכים סגורים בלוח שיש דק (70 על 70 ס"מ) שעלותו חמישית (בערך) ממחיר מצבה סטנדרטית.

משמאל חיים יקטר, 37, מנהל שרותי הקבורה ב"חברה קדישא קהילת ירושלים", 10 שנים בחברה, אב לשישה, יעקב גורמן, 28, קברן ונהג, אב לארבעה, בן למשפחת קברנים, 8 שנים בחברה, גר בשכונת שמואל הנביא, מספר שהמנהרות מעוררות התפעלות בקרב המלווים ("אומרים, וואו, זה קניון"), שמעון גבאי, 18, איש הצוות הטכני (בין היתר חופר), חודשיים בעבודה, רווק, גר עם ההורים ("תמיד בכוננות, ווטסאפ פעיל"), ונתן גבאי אחיו, 31, אב לשלושה, תושב שכונת רמת שלמה, מוכן להקפצות בערבי-שבתות ומוצ"שים (בגין איסור הלנת המת בירושלים).

עובדי "הקו החמישי" בפורטל שורק

בשנות השלושים של המאה העשרים, ימי המנדט, החלה אספקת המים לירושלים נשענת על קווים מהשפלה שנמתחו ממקורות הירקון בראש העין. הקו הראשון הונח ב-1934, נותק במלחמת העצמאות ותוקן עם קום המדינה, הקו השני הונח ב-1950, השלישי ב-1979 והרביעי ב-1994. עידן "הקו החמישי" נחנך באוקטובר 2022. מדובר במוביל מים אדיר ממדים, שהושקעו בו למעלה מ-2.5 מיליארד דולר, ומהווה את פרוייקט המים הגדול ביותר מאז המוביל הארצי. המערכת החמישית כוללת גם את המנהרה הארוכה בישראל, 13.5 ק"מ, יעל שמה.

בתמונה, עובדי חברת מקורות בפתח מנהרת "פורטל שורק" – מנהרת התחזוקה למנהרת הקו הראשי. העובדים המתחזקים את קו המים החמישי נכנסים דרך מנהרה זו למנהרה הראשית ובעתיד יתקינו גם דלת בצינור המתכת הגדול לביצוע ריתוכים וניקיונות, כשהם נעים על רכב צינתור ייעודי.

כולם כאחד אומרים שאינם מפחדים ממקומות סגורים וגם לא מרעידות אדמה. המהנדס הראשי מיקי אלישע אומר שברעידות האחרונות שפגעו בטורקיה ובסוריה לא אובחנה תזוזה כלשהי בסלע והם רגועים. מיקי אלישע (מימין), 59, הוא מנהל הפרויקט מטעם מקורות והמנהרה הראשית נקראת על שם בתו יעל. לצדו נמצאים שמעון בלישה, 58 וחצי, "פקח גוש", באזור ירושלים והסביבה, 39 שנים וחצי בחברה, "בכוננות תחזוקה 24\7"; רפי שלמה, 41, מנהל מחלקת קווים גדולי-קוטר (מ-54 עד 108 אינטש), 18 שנים בחברה; אברהם מנגיסטו, 34, ראש צוות אחזקת קווים גדולי-קוטר, אחראי גם לפירים בגוש דן, שם מנטרים את זרימת המים מתוך תאים שעומקם 25 מ' ("למשל באלוף שדה ובכביש 431 ליד ראשון"); וז'קי סוויסה, 61, "פקח גושי", אזור מזרח-ירושלים ובנימין, 32 שנים בחברה, סב לשישה.